לכל אחד יש סיפור. פרק 6.

תמר.

"אני שונאת אותך". צעקתי על מתן בגג בית הספר.
"די בבקשה בואי נשכח את כל מה שקרה עם שני, את יודעת שאת אהבתי היחידה".
שמעתי את כל הבולשיט הזה בסרטים אז אפשר להגיד שהייתי חסינה בפניי המשפטים האלה.
הוא עמד קרוב אלי אז התרחקתי. הייתי קרובה לקצה הגג.
"די מתן.." אמרתי בחשש. הרגשתי את המוות קרוב אליי.
"תביאי לי חיבוק בבקשה. התגעגעתי אלייך." הוא אמר לי בעיניו הטובות.
למרות שזה הדבר היחיד שרציתי ממנו עכשיו מנעתי זאת ממני. היה לי קשה.
הוא בא להביא לי חיבוק ואני התרחקתי בחשש..
הלב שלי עלה לשמיים, הרגליים נשמטו מהקרקע היציבה והרגשתי כמרחפת.
נפילה מהירה בלי להתכונן..
ראיתי את מבטו המפוחד של מתן כאשר הוא מנסה להושיט לי יד…
לא הושטתי את ידי. ליבי צנח בחזרה והתעוררתי.
התחלתי להתנשם בכבדות.
זה היה חלום? זה היה חלום!
צבטתי את עצמי וצעקתי מהכאב. הרגשתי זעה על הפנים. לא יכולתי לישון. לא אחריי זה…
..

6 בבוקר. עצרתי את השעון מעורר לפני שצלצל וקמתי להתקלח.
בית ספר שיגרה.
מתגעגעת לימים שלי עם שני.
אני לא רואה בזמן האחרון את שני בבית הספר.
עוצרת את עצמי מלהתקשר אליה בדאגה.
לפעמים אני כל כך שונאת את הגאווה שלי.
אוליי קרה לה משהו?
הנה מתן מתקרב מולי עם חברים.
הנה אני תעלמת ממנו בגאוותנות.
מה קורה לי?
האם אפשר לראות שפעם הם היו שני האנשים הכי חשובים לי? (אחרי המשפחה כמובן..)

ישבתי בספסל עם ליהי וכבר סיפרתי לה הכול על מתן ושני.
היא הכירה לי ידיד חמוד שלה עם משקפיים שער שחור גבוה עיניים חומות.
"קובי" הוא אמר לי עם חיוך. נראה טיפה ביישן.
ישבנו ודיברנו..
הזמן עבר מהר. מוזר לי שאף פעם לא הכרתי אותם כל כך.
קובי אמר לי שיש בי משהו מוכר.
שתקתי. בחיים לא הכרתי אותו.
אני בבית לא יכולה לישון. לא רוצה שוב לחלום.