לעולם לא אשכח

רעש רועם באוזניים, אפילו שבעצם הכל שקט. זה רעש של מחשבות. הן עוברות במהירות הבזק במוחי, כל כך מהר שאני מתבלבלת וראשי מסתחרר, ואני נוחתת בחזרה על המיטה.
היא רטובה. אני לא מודה, לא רוצה להודות, לעולם לא אודה בכך. אני קמה במהירות ומתלבשת. הבגדים שלי פזורים בחדר בכל מיני מקומות מוזרים, ולרגע אני שוב תוהה מה קרה. ושוב פעם תוקפים אותי זיכרונות אכזריים, כאלה שאני מעדיפה להדחיק עמוק, להסתיר אותם תחת שכבה דלה של מנגינות יפות.
אבל לעולם לא אשכח.

"את רוצה לאכול משהו?" העירה אותי אמנדה מהקדרות שטבעתי בה. ישבתי על הספה בסלון שלה, כאילו דבר לא התרחש.
"א-אמ, לא, תודה," חייכתי חיוך חציו מתנצל חציו מודה, ואז קמתי מן הספה והתמתחתי. לבשתי חולצה ארוכת שרוולים ובגדים צנועים. משום מה, נעור בי דחף לכסות כל פיסת עור חשופה, לא לאפשר לאף אחד להתגרות, להסתכל. לנסות. פלטתי שיעול, אבל זו הייתה רק מן מחווה מטופשת, ואז אמרתי שאני הולכת הביתה. אמנדה בהתה בי במבט מסוקרן, גבותיה מכווצות בחוסר הבנה, כשיצאתי מפתח הדלת אל האוויר העבה והקר בחוץ.
הקור מוזר. כאילו הוא לא נוגע, כאילו אני מכוסה שכבת מגן מפני הקור. כנראה כי התחושה היחידה שנותרה לי היא חום, וזה לא חום נעים, אלא חום כפוי, רותח ומעיק.
הלוואי שהיה יותר קר, והקור היה חודר את האטימות הנוראה הזו.

"היי, קאמי. מה קורה?" הוא שאל מאחוריי בקול המסוקס שלו. כלומר, פעם חשבתי ככה. עכשיו הקול שלו מבחיל ומעורר בי רצון להקיא, ישר על הפרצוף שלו. התנשפתי בחדות לנוכח הנורמליות שהוא משדר, כאילו.. שום דבר לא קרה.
הייתי רוצה להאמין לו. "הכל.. בסדר, אני חושבת. אני ממהרת לכיתה, אז.." הנחתי להמשך המשפט להיתלות באוויר, ובצעדים מזורזים הלכתי לכיתה. אבל הוא תפס באמתי ומשך אותי לעברו.
"היי, למה את בורחת?" הבל פיו של ג'ים היה מסריח מאלכוהול. הוא כנראה שתה מהוויסקי הלא חוקי שלו לפני שהגיע לבית הספר. המנה היומית הקבועה.
"אני לא בורחת- אני פשוט צריכה להגיע לכיתה- תעזוב אותי-" ואז שפתיו נחו על שפתיי, ונשקו אותי בפראות איומה, בכפייתיות, כמו באותו לילה. אבל לא היה בי כוח להיאבק. לא רציתי לנסות להיאבק. באותו לילה, כשהצליח לכפות על גופי להישכב על המיטה, כבר אז הרמתי ידיים. אז הנחתי לו לנשק אותי. הוא ניתק ממני כעבור דקה או שתיים, והביט בי בכמיהה גלויה.
"ניפגש בסיבוב." מלמל בקול מתנגן וירד במדרגות לקומה השנייה. הסתכלתי בגבו הרוטט במהלך הירידה, עד שנעלם.
לפעמים אנשים נדפקים עם אנשים מזוויעים.. אבל המטומטמים הם אלו שלא יודעים להתרחק בזמן, עד המכה.
אני מטומטמת.

כל שארית היום עוברת בטשטוש, בהרף עין. רגע אחד אני יוצאת משערי בית הספר אל ביתי, ורגע אחרי זה אני קולטת את עצמי מתעוררת בשתיים בלילה, מתנשפת, המיטה שלי רטובה משתן, שוב. חלמתי על אותו לילה שוב פעם. עוד פעם הרגשתי את אותן תחושות. שאני לא יותר מכלי לשימושו. שאין בי כוחות להתנגד. שאני חלשה. שאני נחותה, והוא עליון, והוא שולט עליי. שאני טיפשה. שאני חסרת תועלת, שהשימוש היחיד בי הוא סיפוק הגירוי המיני. אני בוכה עכשיו, בוכה, ונופלת מהמיטה לרצפה, רגליי סבוכות בשמיכה. ואני ממשיכה לבכות, בשקט, ללא רעש. רק נותנת אישור לדמעות לזלוג. אני רוצה למות.
אני רוצה למות.
למה לא מתתי כבר?

*

אני שותה עכשיו תה, וידה של אמא מלפפת את שיערי סביב קצות אצבעותיה. היא מביטה ברצפה ביגון, בקדרות, בדאגה, אבל יותר מכל- באשמה. אני יודעת שהיא מאשימה את עצמה. אבל אני מאשימה את עצמי על הסבל שלה. למה סיפרתי?
אז כן. זהו זה. דיברתי, סיפרתי לה, אחרי שטמנתי את זה עמוק בלבי במשך כקרוב לשנתיים. אני עכשיו בת שבע עשרה, עוד חודשיים בערך אני חוגגת שמונה עשרה שנים ליום הולדתי. וכן, אני מודה. נאנסתי ביום ההולדת השישה עשר שלי, על ידי בן הזוג שלי לשעבר, ג'ים. ואני מסוגלת לספר עכשיו. או, לפחות, לספר את זה בלי שלבי יצטמק לגודל זית בכל זיכרון.
לא, לא, הוא עדיין מצטמק לגודל זית בכל זיכרון, כי הנה, זה קרה עכשיו. אולי.. כן, כעת אני מסוגלת לספר את זה כי עכשיו ג'ים עזב את בית הספר, סיים את לימודיו. סוף כל סוף אני משוחררת מהמבט הכובל שלו, שהבהיר לי חד משמעית: לא כדאי לי לשחזר את זה באוזניי אף אחד.
סיפרתי לאמא שלי כי.. האמת, הייתי חייבת לספר לה. כי אחרי יותר משנה שהצלחתי להדחיק את הפחד, את הזיכרונות, חלמתי על ליל האונס שוב פעם. עוד פעם אני רוקדת איתו, ואז עולה עמו לחדרי מתוך מחשבה שהוא ייתן לי את המתנה שהבטיח..
כנראה שבסוף זו הייתה מתנה, אבל בשבילו. אני לעולם לא אבין איך הייתי כל כך תמימה, איך בטחתי בו והאמנתי לכל מילה שיצאה לו מהפה. אני כל כך מצטערת.
דמעות לא זולגות מעיניי כעת. למעשה, עיניי החומות שולחות מבט קר הישר קדימה.
איבדתי תחושה.

"אמנדה- אמנדה, אני לא רוצה להיכנס לחנות הטבק הזאת. תכנסי לשם לבדך, אם את כל כך רוצה." הפטרתי ברוגז קל.
"את בטוחה שאת רוצה להישאר כאן לבד, בחושך, ברחוב הנטוש והשומם שמסתובבים בו שיכורים הרודפים אחרי עלמות חן?" השיבה אמנדה בקול קורא תיגר. היא, כמובן, לא ידעה על ליל האונס ההוא, ולא התכוונתי לספר לה כלל וכלל. אבל היא כן שמה לב לפוביה שפיתחתי מפני מקומות כאלה, מפני.. בדידות. ואולי היא שמה לב לפחדים אחרים שצצו בי לפתע. כן, התחלתי להיות פרנואידית עד כדי טירוף. ככה החברים שלי לכיתה אומרים לי.
ואולי טירוף הוא תכונה שאנשים שפויים מדחיקים, כי הטירוף נובע מהיכולת להבחין בדברים, להבין דברים, ואילו השפויים פשוט עיוורים למה שבאמת מתרחש?
"אני לא עלמת חן. ותאמיני לי שאסתדר לבד, בחושך, ברחוב הנטוש והשומם שמסתובבים בו שיכורים הרודפים אחרי עלמות חן למשך חמש הדקות בהן תקני טבק בחנות שרחוקה ממני כחמישה מטרים." למה אני אומרת את זה? למה אני מנסה לשמור על טיפת הכבוד העצמי המזויף שלי? אני פוחדת ואני רוצה להיות לצידך אמנדה, לא לבד במקום הזה, לא רוצה להיות במקום שבו גבר יכול להגיע ולבצע בי את זממו. אני לא רוצה אני לא רוצה, תחזרי, אל תלכי בבקשה-
למה את כל כך עיוורת למה שקורה לי?!
היא הנהנה לעברי וחיבקה אותי לרגע קצר. אפילו הרגע הקצר הזה גרם לצמרמורת לחלוף בי, וכמעט דחפתי אותה מעליי. נשכתי את שפתי בזמן שהיא התרחקה לה לחנות הטבק והאלכוהול הזו, לבושה במכנס שחשף לה כמעט שלושת רבעי הירך וגופייה צמודה שהבליטה כל קימור קטן בגופה. הצטערתי שהיא כה טיפשה, שהיא לא מבינה, למה הלבוש החשוף הזה יכול להוביל, כמה זה יכול לגרות בנים עד כדי ביצוע מעשים נפשעים.
למרות שאני בכלל לא הייתי לבושה כך כשזה קרה. אז אולי זה לא באמת משנה.
התיישבתי על הספסל שהרחיק אותי מהחנות בעוד מטר. כן, ספרתי את המטרים. אני פוחדת. אני מתיישבת באטיות, העץ שחוק ומכוסה אבק, אבל זה לא מפריע לי. ידיים אוחזות בחוזקה בבד הג'ינס שלי, ואני מביטה ברגליי, וחושבת על הכל- כל דבר שיסיח את דעתי מהסיוטים החוזרים ונשנים, מהפחדים.
ואז זה קורה.
"מה שלומך, קאמי? איך עוברים עלייך החודשים בהם אני לא יכול להשגיח עלייך?" אני סירבתי להרים מבט. אני התכחשתי. לא, זה לא יכול לקרות, זה לא קורה, אלו הפחדים שלי שפשוט גורמים לי לשמוע דברים, אני סתם לחוצה, המוח שלי לא עומד בזה-
"קאמי, הביטי בי." ידו הגרומה אילצה אותי להישיר מבט אל עיניו הכהות בלילה, הנוצצות. העיניים שחשבתי פעם שהן כמו הכוכבים המקסימים של הלילה. העיניים של ג'ים. ג'ים. לחייו סמוקות, ואני לא רוצה לדעת למה. שיערו פרוע כאילו זה עתה קם מהמי- כאילו שכח להבריש אותו הבוקר. כן.
"מ-מה.. אתה.." אני לא הצלחתי לסיים את המשפט. הלב שלי פעם במהירות מטורפת, כל כך חזק שהרגשתי כאילו עוד שנייה נוספת ואתמוטט. נשמתי, ניסיתי לנשום, אבל האוויר לא הצליח להיכנס לריאותיי ולמלא אותן.
"אה, סתם, בדרך למועדון לילה. ובמקרה ראיתי אותך. אז רציתי לוודא ש.." הוא הביט לצדדים בחטף, ואז קירב את שפתיו לאוזני עד שממש היו צמודות אליה.
"שלא סיפרת לאף אחד על הלילה ההוא, על הסוד המתוק שלנו. כבר התחלתי לחשוב באיזו דרך אפשר יהיה לרצוח אותך ולהעלים את הראיות. עד שהמשטרה תגלה מה קרה, אולי כבר אספיק להשכיב מיליון בנות ולאנוס עוד כמה מיליונים ואז אתאבד כשאגלה שאחת מהן נכנסה להיריון בגללי." הוא צחקק. בפי היה טעם מר, ולא חשבתי שמה שאמר מצחיק בכל אופן.
"לא סיפרתי," מלמלתי בתשובה.
"וטוב שכך. כי כדאי לך להיזהר מאוד, בכל מילה שאת אומרת. אני תמיד נמצא כדי להשגיח עלייך, גם כשאת חושבת שאת חופשיה. אז.." המשך המשפט נותר תלוי באוויר, והוא התרחק ממני, נעץ בי מבט ארוך והסתלק כשראה שדלת חנות הטבק מתחילה להיפתח.
המשכתי לשבת ולבהות באוויר הלילה, המוח שלי עוד מעכל את אמירותיו.
"היי, מי זה היה שברח מי פה כשיצאתי?" שאלה אמנדה כשהגיעה. "הלו? קאמי, הכל בסדר?" ידה נופפה מול פרצופי.
באותו רגע האיומים, כל הדברים שאמר, כל מה שקרה במשך הדקות הספורות שבהן הייתי לבדי, המגע העיקש של שפתיו על אוזני ונימת קולו המשועשעת חלחלו לתוכי, האמת הכתה בי כמכת ברק, וקרסתי.

התעוררתי היום בבוקר אחרי יומיים של חוסר הכרה. הייתי מונשמת והייתה לידי השגחה צמודה של משפחה דואגת והמומה ואח בית חולים שנותר לבדוק שמצבי מתייצב.
הייתי צריכה לשקר לכל הקרובים, עד שהם הלכו ונשארנו רק אני, ההורים שלי ושני אחיי הגדולים. ואז סיפרתי את האמת. תוך כדי התחלתי לבכות ולהתייפח, לרעוד והפחד כמו ננעץ בי בפטיש, דוקר ומכאיב. אמא שלי התחילה לבכות גם. אבא שלי הביט בי בפנים חתומות, ורק ליטף את לחיי, ואחיי בהו בי, המומים, לא מבינים איך ג'ים, הנער שתמיד התבדחו איתו והתחברו אליו, מסוגל לעשות דבר כזה. הם התחילו לדבר, לייעץ, להרגיע, אבל שוב פעם הצבתי חומה לא מוחשית, ולא שמעתי מה הם אומרים.
תוך כדי שמתי לב שאבי ממשיך לשתוק.

כעבור ארבעה ימים, חזרתי הביתה. לעת עתה אני צריכה לקחת כדורים להרגעה. אני לא בטוחה שזה באמת עוזר לי, ואני לא בטוחה שאני באמת זקוקה לכדורים הללו, אבל אני הרגשתי ייאוש כל כך גדול שהעדפתי להשתמש בזה. הכדורים מערפלים את ראשי בכל פעם שאני משתמשת בהם, אז זה כנראה בסדר. אני לא רוצה לחשוב יותר מידי.

"אני רוצה להתלונן במשטרה." אמרה אמא שלי בכעס אחר צהריים אחד, יומיים לאחר שובי הביתה. שכבתי באותו זמן במיטה, רועדת מכף רגל ועד ראש. "אני לא מוכנה שהבת שלי תסבול תחת איומו של הפושע הנאלח הזה! הוא צריך לקבל עונש מוות!"
"פרידג'ן, פרי, תרגיעי רגע- את לא חושבת שזה צעד נמהר מידי? אולי כדאי ש.. נחכה קצת עם תלונה?" אמר אבא שלי בטון מרגיע, אבל אמא לא נרגעה.
"מה זאת אומרת "צעד נמהר מידי"? תגיד לי, מה עובר לך בראש רוג'ר? הילדה סובלת! הילדה מאוימת! איך אתה יכול לשבת בשקט ולצפות בכדורגל כשהילדה שלך חולמת סיוטים על הבחור ההוא ולא רוצה לצאת מהבית לשום מקום ללא ליווי צמוד?!" קולה של אמי גבר.
"אבל מה אם היא לא רוצה להתלונן? מה אז? את לא יכולה להכריח אותה לעשות משהו שהיא לא רוצה! הילדה צריכה לעשות את הצעד הזה, לא את, אולי היא עוד לא מוכנה להליכים משפטיים כאלה ואחרים ולקחת בחירות כאלה-"
"אז בשביל זה אני פה, כדי לקבוע לה! כדי להחליט בשבילה החלטות שהיא עדיין לא מוכנה לקחת! אתה פשוט לא נורמלי, רו- איך אתה יכול להתנהג ככה?! זה פשוט נור-"
באותו רגע התפרצתי לסלון. "היי. באתי לשתות מים, אני דיי צמאה, והכדורים הללו מייבשים את הגרון. אה, ודרך אגב, אני לא ממש רוצה להתלונן על ג'- על הבחור ההוא. כן."
אמא שלי הביטה בי בהשתוממות, ואבא שלי חזר להסתכל בטלוויזיה הרועשת, מנסה להתעלם מהריב הממשמש ובא.
"סליחה? אני מצטערת, אבל אני מתלוננת. אני לא מוכנה. את לא תביני- את לא אמא ואין לך ילדים שאת מרגישה מחויבות לכל טיפת כאב שלהם-" קולה החל לרעוד. אבל המשפט הזה העלה בי זיק, ולא יכולתי לשתוק. פשוט לא.
"את חושבת שאני לא חושבת על העתיד, על הילדים שלי? יש לי עוד מספר שבועות בודדים עד שאגיע לגיל בגרות משפטית. ואז אצא לעולם האמיתי, האכזר, שהסתרתם מפניי. נכון? אל תשקרי לי.
אבל.. את כנראה זו שלא חושבת על העתיד שלי ועל הילדים שלי. אם אנצח במשפט, מה אז? יאסרו את ג'- ג'- ג'-" התחלתי לגמגם את השם שלו. "י- י- ים- לאיזה חמש עשרה שנים? ומה אז? הוא ירצה לנקום. הוא יתנקם. אולי אפילו לא בי, אולי יותר גרוע, במשפחה שלי, באנשים שאני אוהבת, כי הוא אכזר והוא מכיר את נקודות התורפה שלי. אז מה הטעם? מה הטעם? לקבל שקט לכמה עשרות שנים, והפחד מפני הבאות מכרסם, ואז המכה הסופית? השתיקה אולי מטופשת, מתרפסת, אולי אני נתונה לשליטה- אבל השתיקה תשיג לי נצח של זמן קצוב של שלווה. וזה כל מה שאני רוצה. להיות שלווה."
דמעות הציפו את עיניה של אמי. "לא נכון.. את לעולם לא תוכלי למחוק את הסיוטים, את הפחדים.. זו שלווה? לפחות הוא יקבל עונש על מעשיו!"
"את צודקת. אבל הבעיה ששום עונש לא ירפא את הפצעים, את הצלקות שלי. שום עונש לא יגרום לי נחת, שום עונש לא ייתן לי את ההרגשה שהוא קיבל את גמולו. כי הוא לא. מאסר של כמה שנים לא יפצה על הרס החיים שלי. את הרי יודעת.. חיים תמורת חיים. וכנראה לא אקבל את התמורה שלי." את המילים האחרונות אמרתי בלחישה צרודה, וברחתי חזרה לחדרי. בחוץ זרחה שמש אחר צהריים, ילדים ברחו אחד מהשני ברחוב- כאילו היקום רוצה להראות לי שהחיים שלי שנהרסו, לא משפיעים על חיים אחרים. נכנסתי למיטה. הפוך היה חמים ונעים.
ובכל זאת רעדתי. לקחתי כדורים, ונרדמתי.

היום, השישה עשר לפברואר, דקה לחצות. אין זמן. עוד מעט מתחיל השבעה עשר לפברואר, ואז חצי שעה נוספת לתחילת השנה השמונה עשרה.
השבעה עשר לפברואר התחיל. אני לא רוצה לסיים את השנה הזאת, כי בכל סיום שנה אני חושבת על כל מה שקרה, על המורדות והעליות.. אני לא רוצה לחשוב על השנה הזו. האמת, לא רציתי לחשוב על אף שנה מאז גיל שש עשרה. אבל עשיתי את זה בשביל המשפחה שלי. אבל אני כנראה רק עול, כי בגללי אמא שלי בוכה וחולמת סיוטים, ואבא שלי לא הולך לעבודה ומפסיד כסף חשוב לתחזוקת הבית רק כדי לשמור עליי ולהיות זמין כשאני רוצה שייקח אותי למקום מסוים.
זהו. זהו. אני מצטערת. אני מצטערת.
אני עומדת בחדרי, והסכין על השידה. לא, אני לא אחתוך את עצמי לחתיכות קטנות ממש, לא אעשה זאת על אף שאני יכולה. אני רוצה שימצאו את הגופה שלי שלמה לחלוטין, שלפחות ההורים שלי יוכלו לבכות על עצם מוחשי, ולא על דבר שכבר אבד. אני לוקחת סכין- לא. אני מניחה אותה בחזרה על השידה. אני מפחדת. אולי- אולי יש דרך יותר קלה-
אבל אני רוצה למות. אני לא מסוגלת להמשיך לחיות עוד. זה פשוט יותר מידי בשבילי.
"את גדולה מהחיים!" אמרה לי פעם ילדה בת שש, אחרי שעזרתי לה לבנות ארמון יפה בחול.
היה לי קשה להגיד לה שהיא טועה, שהחיים גדולים עליי.
ידי, בהיסוס, מושטת בחזרה לסכין וסוגרת על הידית בחוזקה. אני מרימה אותה, לאט, ומקרבת את החוד הכסוף והדוקר לבטני.
זה קשה. אני מפחדת.
אני מורידה את החולצה באטיות, וידי הרוטטת מחדירה את חוד הסכין לגופי, חותכת את מעט העור הדק המכסה את גופי. דם פורץ מהפצע וזולג במורד בטני, כהה, כמעט שחור. הכאב מתחיל, פועם, אבל חלש. לא החדרתי את הסכין עמוק מספיק.
אני מפחדת. אני- אני צריכה להיות אמיצה. פעם אחת ויחידה בחיים שלי, עליי לגלות אומץ רב מספיק בשביל לסיים את מה שג'ים התחיל אז, התחלה של פירוק. עכשיו הכל כמעט התפרק, וכל שנותר הוא לנדות את עצמי מן העולם הזה לתמיד.
אני לוחצת חזק יותר, מהר יותר, הסכין חודרת עד הקת. אני צורחת ומתחילה לבכות, ליילל, הדם מכתים את כולי. הכאב נעשה חזק יותר, מהמם, ואני כורעת ברך. אני שולפת את הסכין, בידיעה שכך אני מקצרת את חיי בחצי.
אני נופלת, כי גופי לא מצליח להחזיק אותי ביציבה טובה. העיניים שלי מתחילות לראות מטושטש, אני בוכה. אני שומעת צעדים מלמעלה, יורדים בעייפות, עוד לא יודעים מה עוללתי.
מה עוללתי?
פעימות הלב לא קצובות, לא סדירות. כל פעימה מכאיבה, נמשכת נצח, מייגעת.
הפסקה ארוכה של הכאב. או שאולי היא נראית לי ארוכה כי מבחינתי כל הפסקה שאפילו תימשך שבע שניות תראה לי מבורכת. הגוף שלי רפוי, הנשימות שלי כבדות, מאוד כבדות, כמעט חרחורים, הראייה שלי מאפילה והראש, בראש חולפות המחשבות במהירות הבזק. הלב לא פועם למשך רגע אחד, וזה נעשה כבר מעיק, ואין לי אוויר-
פעימה ארוכה, אני סובלת.
אני רוצה לחיות אני רוצה לחיות אני רוצה לחיות!
אני גם רוצה למות אני גם רוצה למות..
עוד עצירה. אני פולטת חרחור. אני שומעת קול קורא בשמי, והדלת של חדרי מתחילה להיפתח. אני שומעת צליל ציפור לילית, והירח מבהיק על הסכין. אני מצליחה להבחין בנעלי בית וורודות, בנעליים של אמא שלי, אני חושבת, אולי היא תציל אותי. אני רוצה שהיא תציל אותי. לצד הרצון למות, לצד השמחה, אני רוצה עוד רגע עם-