מאז אותו היום.

"תעזבו אותי." גערתי בחמשת הנערים האגרסיביים למדי. "תהיי יפה ותשתקי" אחד מהם אמר. "מי אתם?" שאלתי. "את יודעת טוב מאוד מי אנחנו, אל תיתממי" נכון. אני יודעת, אבל לא רציתי לדעת. קיוויתי לטעות. "מה אתם רוצים ממני?" אמרתי בין נשימה לנשימה, כשהנערים דוחפים אותי כנגד רצוני, ואני מנסה לשמור על יציבות. "את יודעת טוב מאוד מה" אותו אחד שדיבר כל הזמן עם כולם. היה מלפני כולם, ונתן לכולם הוראות. הוא הביט בחזה שלי. מפשיט אותי במבטו. ניסיתי להסתכל על הדרך. הדמעות ממזמן כבר יצאו, שערי היה דבוק לפני, מזיעה ובעיקר מאותן הדמעות הבוגדניות שלי. לפתע הרגשתי מהצד השני בעוד דמות. הסתכלתי והיה שם נער, עם שער מתולתל בהיר ועיניים ירוקות נוצצות. הוא דחף אותי מהנערים לכיון שיח. " אל תזוזי" הוא אמר. לא יכולתי לזוז. נותרתי משותקת על האדמה הקרה מהקור של חודשי החורף הקרים. שמעתי קולות. שמעתי צעדים. עצמתי את עייני. נותנת לעייפות לצוץ למעלה. החולשה. לפתע שמעתי צעדים יותר קרובים אלי, הרגשתי שמישהו מאוד קרוב אלי. פתחתי את עיני בכוח, והוא היה שם. "את בסדר?" הוא שאל, מסיט את שערי מפני. הוא רכן מעלי כשלא עניתי לו. משום מה לא חששתי. לא היה אכפת לי כבר למה שיעשו לי. הוא זז מהתנוחה הזאת. הוא תפס את ראשי. ולאט לאט התחיל להרים אותי כמו שמרימים כלה או תינוק . הוא לא הסיר את מבטו ממני. לאחר כמה שניות של הליכה, כשעיניי שוב עצומות. הרגשתי במים קרירים זורמים במורד פניי. הוא ניקה בזהירות את כל הבוץ והדם שלא הספיק להתייבש מפני,בשלב הזה כבר ישבתי על חומה קטנה .הרגשתי יותר ערנית. קמתי לבד, ושתיתי מהברזייה. המים היו כל כך טובים לגרוני היבש. מצמצתי כמה פעמים, אספתי את שערי בצורה מרושלת. רק כדי שלא יכנס לפני. "את בסדר?" הוא שאל הנהנתי, מאז אותו היום לא הייתי בסדר. לעולם.."