מאז אני עומדת בה

לא היה אכפת לי שאמבר הקטנה בכתה מאוחורי.
לא היה אכפת לי מכלום. אמבר משכה לי הסווצ'ר ואז חיבקה את רגלי העייפות. "אני רוצה הביתה, אבל… מהו בית עכשיו?" שאלה כמו תמיד בדרך מוזרה. אני התבוננתי בעניה האפורות בנות השלוש שנים ואז דחפתי אותה לשלולית. "תחכי שם." אמרתי והתרחקתי, חושבת שהיא כבר רצה חזרה אחרי. הלכתי המון זמן, עדיין עצובה ולבסוף הגעתי לבית העץ. הסתובבתי, אמבר לא היתה שם. מאז חשבתי שאיבדתי את הקטנטונת. ומאז צעקתי ברחובות אמבר במשך שנה.
כעבור עשרים שנה…
ביתי הקטנה אמבר, קרויה על שם אחותי שנעלמה, חייכה חיוך קטן והראתה לי את השן שנפלה לה. "קראתי לה לוסי." אמרה וצחקה. חיבקתי אותה וקראתי לבעלי."מה דעתכם שאני הראה לכם את הורי בבית קברות, הרי הגיע הזמן." אמרתי ונאנחתי. זהו היום בו איבדתי את אמבר ואת כל משפחתי. בעלי חיבק אותי וקח ביד אחת את ביתי הקטנה למכונית. "מסוק!" קרא וזרק אותה באוויר ואז טפס אותה.
ההרגשה שלי בנסיעה היתה מרה ומחניקה ואמבר ביתי שלי שמה לב וניסתה לשפר את מצב רוחי. "גשם גשם הפסיק!" קראה. המון זמן הגשם לא ירד ועכשיו היו שלוליות ברחובות." אמא, אמא תראי את הילדה הזאת שעומדת בשלולית!" לא הספקתי לראות אבל זיכרון צץ במוחי. "דיב, תעצור ותחזור אחורה." אמרתי בעקשנות והוא עשה כרצוני. יצאתי עם אמבר הקטנה אל עבר ה'ילדה' כפי שכינתה אותה. "הנה היא." אמבר הצביעה על נערה יפה בעלת עניים אפורות כגשם שירד לפני מספר דקות."מה את רוצה?" שאלה אותי כאשר התקרבתי אליה. "את… את אמבר סמית'?" שאלתי וביתי הקטנה לחשה שהיא אמבר. "כן… למה…?" היא שאלה ורגע לפני שהסברתי היא צרחה. "קיקי! (כינוי שהיא השתמשה בו לפני עשרים שנה)" היא החלה לבכות. בעלי יצא החוצה והכרתי לו את אמבר. "למה את עומדת בשלולית?" אמבר האחות שלי ולא ביתי התבוננה בה. "כשיש כאן שלולית אני עומדת בה ומחכה לקיקי…"