מהדקת אחיזה

טונות של מידע לא חיוני ממוינות
מורידה שורות של פיד שמתגלגל מול העיניים
לא מצליחה להאחז בקו העלילה
אין לי רצף סיפורי וכרונולוגי לחיים שלי
כולי משוסעת, מפולסת, עשרות חוטים כרוכים סביבי
נתונה לחסדם המלא של מי שמחזיק בקצה השני
כל רטט גורר איתו תנועת גפה
ואז אני מוצאת עצמי הולכת, מדברת
לכאורה נכנסת לדמות, מתמזגת עם השתף
ואז עוצרת רגע, מבינה שאין לי רצף
אין לי שום שליטה בשום תנועה בשום מילה, אולי במחשבה
מבינה שהכל כתוב, כל מגע או רתיעה מתוכנן שנים קדימה
מסתכלת למעלה רואה זווית לא מחמיאה של כתריסר דמויות, לכל אחת יש חוט
ורק המחשבה על קיומו, נוכחותו של החוט המקולל שמשתק לי את הגוף, הופכת אותו לדק יותר
עדיין אין שליטה, אבל הציווי פחות נוקשה
ניהיה טיפה פחות קשה להתנגד, למרות שזו הפעם הראשונה שהסתייגת והתנגדת
כשסוף-סוף שורר קצת שקט, כשהמפלס רגוע, מנצלת רגע
וקופצת אל תוך שדה מלא קוצים
ופתאום הכאוס אוחז בכל חלקיק ביקום שלי, וכל אחד מושך בקצה אחר
אבל החוט, ניהיה חוט משי
והקוצים קרעו אותם ממך
אומנם את מצולקת, שוכבת מדממת בשדה קוצים אבל את חופשיה
הלא שווה ההליכה אל השקיעה את הפצעים שנפערו בעור שפעם ראשונה מרגיש?