מוזרה, מיוחדת ומשונה.

אני שרה בזיופים ,שכבר הופכים לשירה יפה, כשאני מפזרת את שערי החום, פוקחת עניים כחולות ומתנדנדת על הנדנדה הישנה.
זו השגרה שלי לשיר, להתנדנד, לבלות,לכתוב לשורר ולדמיין בעקיץ.
מי אמר שאני חייבת להיות מסודרת? מי אמר שאני חייבת להיות רגילה כמו כולם?
זה השוני שלי.
אני אוהבת:
א. לדמיין
ב. לקרוא
ג. לכתוב ולשורר.
ד. להיות חופשיה.
מי אמר שזה מוזר? שאני חתיחת ילדה מוזרה שנולדה בעבר והביאו אותה לפה? מי?.
אף אחד, אך כך חושבים.
אני מפסיקה להתנדנד ונוגעת בגרגיר החול הקטן שנח על המגלשה שלד הנדנדה.
השמש ליטפה אותה וצבעו הזהוב הפך בשוויו לזהב.
" אולי…" העלתי השארה שהיתה בליבי תמיד " אני היחידה שיכולה לראות את העולם כך?"
אמרתי לעצמי. " אולי… אני יחידה כזאת ציירת משוררת שעם הכישורים הללו ח-י-י-ב-ת לראות כך? לא. יש כאלה אין סוף." חשבתי כשמצחי מתקווץ מרוב חשיבה " אז זה בגלל…" הפסקתי לחשוב וחזרתי לנדנדה… לחופש.
" זה בגלל שאני אחרת!" סיימתי באושר את ההירהור.