מול מסך שחור.

אני זוכרת איך חזרתי אתמול הביתה, והיה שקט גמור. פסעתי בשקט בתוך הדממה, והאמת? זה היה לי דיי נעים…כי בחודש האחרון לא היה לי רגע אחד של שתיקה, רגע אחד בלי הילדים הקטנים, בלי חן ובר ובלי הספרנית המציקה. חיממתי לי אוכל כשבאתי להתיישב מול הטלוויזיה שיניתי כיוון,
נחמד לך בשקט הזה אז למה חייב להדליק אותה?
המהום מבולבל של תשובה נשמע עמוק בפנים.
התיישבתי על יד השולחן כשגבי מופנה אל המסך השחור, ומתוך אינסטינקט קמתי על מנת לקחת את הפלאפון, שלשבריר שנייה לא היה צמוד אליי ואז נעצרתי,
למה לא להתרכז בפעולה אחת? למה תמיד אני חייבת לעשות את הדברים מול מסך מרצד?!
הרחקתי את היד והתיישבתי לאכול.
ואז לאחר כמה דקות התשובה נחשפה מעומק ליבי, אותה תשובה לשאלה של כולנו.
גם ברגעים של שקט, ברגעים של דממה המחשבה אינה חודלת מלהתקיים, וכאשר אין דבר שיעסיק אותה היא נוגעת בעמקי הנפש ונבכי הלב, הקול הפנימי שלנו מבעבע ואין שום דבר שישתיק אותו, וגם אם כן רק חלקים ממנו. וחלקים אחרים אנחנו שומעים ואנחנו נאלצים להיות בוגרים ולהתמודד עם עצמנו, עם המצפון, עם השאלות מה יהיה איתי? ומה התכלית האמיתית הנמצאת מתחת לפני השטח?
ואנחנו לא תמיד רוצים לתת תשובות או לחפש אחריהן, כי אנחנו יודעים שהמעשה הזה יהווה נקודת מפנה משמעותית בחיים שלנו. המעשה הזה ידרוש ממנו להקריב, להסיר מעצמנו את מסכות הציניות והאדישות ולהתחיל להתמודד.
אז קמתי וניגשתי במהירות אל השולחן במטבח, חטפתי את הפלאפון ונשמתי לברכה כאשר על ידי לחיצה המסך נדלק.
אך בלחיצה קטנה האני הפנימי שלי כבה באותו הרגע.