מחיר ההצלחה (סיפור על וואן דיירקשן) – פרק 2

שבריר שנייה לפני הסטירה , תפסתי להאנה את היד ולא הסכמתי לעזוב.
היא צעקה עליי "תעזבי ! תעזבי!"
לא הסכמתי
אמרתי ללואי לצאת לרגע.
לואי יצא ואמרתי להאנה בטון מאיים:
"תקשיבי ותקשיבי לי טוב, אם עוד פעם אחת תנסי להרים עליו יד , אפילו אם אני רק אחשוד, גם אם זאת תהיה אי הבנה, זה יהיה הסוף שלך .. הבנת ?"
האנה שיחררה את היד שלה והסתכלה עליי במבט כועס.
היא יצאה מהחדר בשקט ואני הייתי בהרגשה כזאת של : וואו.. מה זה היה ?
לפעמים אני מתפרצת על אנשים ..
אנשים כאלה שמאיימים על הקרובים לי.
כמו פעם שאיימו על שיין וצעקתי על הילד שאיים עליו.
הוא כל כך נבהל, ואני לא מגזימה.
ממש התפרצתי עליו, צעקות של ממש.
כאילו הוא כרגע רצח אותו.
ישבנו בחדר וסיפרתי לו על מה שקרה לי עם הפוסטר.
הוא ביקש ממני לשיר.
לא ידעתי מה לשיר, אז ביקשתי ממנו לבחור.
הוא בחר את "Ronan" שהוא יחסית שיר קשה בשבילי.
לואי טען שהוא לא קשה , אבל מי הוא שהוא ידבר ?
לו יש כישרון טבעי, הוא מנוסה , הוא זכה בתחרויות (והרבה)
אני עוד חדשה בזה , רק לפני כמה ימים גיליתי על זה בכל מקרה..
אז ניסיתי לשיר אותו.. הוא הלך לי די טוב.
לואי שמע אותי ונשאר עם פה פעור.
אני לא מבינה למה כולם מתלהבים מהשירה שלי.
אני לא אוהבת אותה,
מה כל כך מיוחד בה ?
לואי הציע לי ללכת לבן אדם שיגלה את הכישרון שלי לעולם.
אבל אני לא מבינה בזה .
מה אם אני אעשה בושות ? מה אני אגיד ? מה אני אלבש ? איך כדאי להתנהג ? להיות מקצועית מדי או טיפה משוחררת ?
בדיוק נכנס מישהו לחדר של לואי.
הוא היה בן אדם מבוגר גבוה עם שיער חום כהה ומסודר.
העניבה שלו הייתה הדוקה עד שנדמה כאילו היה נחנק ממנה.
הוא לבש חליפה שחורה הקשורה בכפתור אחד בלבד.
הוא היה קצת שמן והיה לו אף גדול ועיניים חומות וצרות.
הוא ניגש אליי ואמר לי :" נעים מאוד , שמי הוא צ'ארלס אלפרד סמית', מה שמך?"
היה לו מבטא בריטי כבד.
עניתי לו:" אני טיילור טומלינסון אדוני. אם יורשה לי לשאול, מה אתה עושה כאן? נפגשנו פעם?"
(ההתנהגות המנומסת היא בגלל שאנחנו אנגליים. אנגליים הם מאוד מנומסים)