מחשבות ליליות.

זה מצחיק, וזה גם אחד הדברים העצובים ביותר שנקלעתי עליהם. אני אדם מאחורי מסכה, וכשאני מסתכל מתחת למסכה הדמות שאני רואה מצטיירת בראשי בשם הבא: "האדם שמאחורי המסכה". ואפילו אני, המכונה האדם שמאחורי המסכה לא יודע מי נמצא שם.
אני לא יודע איזה דברים הוא באמת אוהב כי אני לעולם לא בטוח, ואני לא יודע מתי הוא משקר ומתי הוא מתחבא מאחורי סרקזם. למרות שבעצם המילים הסרקסטיות הן האמת שנאמרת בטון שונה.

בעידן שכזה שכולם מתחילים להודות במסכה הססגונית שלהם, קשה למצוא את מי שמאחורי המסכה. התרגלתי למסכה ששומרת עלי מכל רע, מכל מילה ואפילו מעצמי. אבל ברגעים החשוכים של הלילה אתה מתחיל לתהות מה היה יוצא לך עם לא הייתה לך מסכה, אתה היית שונה אבל האחרים לא היו שונים. זה כמעט כאילו המסכות הן חברה ששווה מיליונים שמסתובבת מעל ראשינו בעולם מיוחד משלהם, שם הן מתאימות מסכה לכל אדם לפי מה שהוא רוצה להיות, וככה אנחנו מנסים להחצין את זה. אבל אפילו המסכות לא חזקות מספיק כדי לנצח את המוח האנושי לחלוטין ולכן, מדי פעם, לעתים קרובות, המסכה מתעמעמת על פנינו ולרגע אחד אנחנו מסתכלים במראה ומופתעים מדבר שלא ראינו לפני זה.
והכל יכל להיות פשוט יותר עם לא היינו חיים אבל במובן הכי פשוט של המילה, בלי שום סיבוך רגשי היינו מתקיימים. מקיימים בשקט זה ליד זה בלי יותר מדי משום דבר, בלי מעט מדי משום דבר. פשט להתקיים.

בכל אחד מאיתנו קיימת גדולה כלשהי, כמו דבר קטן שתקוע לנו על הגב. אבל הוא קטן מאד, ולכן רק מי שבאמת חשוב יכול לשים לב לדבר הקטן הזה, לחלקיק הגדולה באנחנו לא יכולים לראות, כנראה זה שאנחנו נראה את זה הוא לא תמיד הדבר החשוב ביותר. אבל אנחנו תוהים מתי יצוץ מישהו שישים לב לגדולה הזאת שכביכול נמצאת על גבנו, שלא רוצה לראות את פנינו.

בלילות החשוכים עם אור הירח המעומעם אנחנו תוהים, ולתהות זה דבר טוב. כי לפעמים לעשות את המעשה נראה מפחיד מדי, בזמן שלתהות, לדמיין, לחשוב שדבר כזה אפשרי נראה הרבה יותר מנחם.