מיומנה של נערה עם הפרעות אכילה

"מיקי."
אמרה אמא. היא הסיטה את הווילונות. ברגע שהאור של השמש הגיע אל הפנים שלי, אמא ראתה עד כמה חיוורת הייתי. "מה קרה? את חולה?" היא שאלה. עניתי: "אני פשוט לא ממש מרגישה טוב, יש לי סחרחורת." היא שאלה: "את חושבת שאת מסוגלת ללכת לבית ספר היום?" הייתי ממש חלשה. עניתי: "אני לא חושבת." אמא אמרה: "בסדר, תחזרי לישון.." והחזירה את הווילונות. חשבתי על החברה היחידה שלי, מארין, היא בטח דואגת. פשוט… אני כבר לא רעבה. "מיקי.." אמר אחי הגדול, בן. הוא התיישב לידי. "עוד לא סיפרת לאמא?" הוא אמר בדאגה. אמרתי לו: "אני אספר היום, אני מבטיחה." הוא אמר: "את לא יכולה להמשיך ככה. אם את לא תספרי לה אני אספר. אני רואה איך יורדים עלייך בבית ספר, ושנה הבאה אני כבר עובר לתיכון ואת יודעת שאני לא יוכל להגן עלייך בהפסקות." אמרתי לו: "יש לי את מארין… היא תגן עליי." הוא אמר: "את זוכרת שהיא לא הצליחה. מיקי, אני דואג לך. אם את תמשיכי לא לאכול, אני אדחוף לך פיצה שמנה לפה." אמרתי לו בכעס: "אויש, תעזוב אותי כבר! אתה לא מבין מה זה להיות בעל הפרעות אכילה. פשוט לך, תיעלם מפה!" והסתובבתי אליו במיטה עם הגב. הוא אמר: "מיקי…." "תלך!" צעקתי עליו. הוא קם מהכיסא, הרים את התיק השחור-כחול הישן שלו והלך.
הדמעות התחילו לזלוג לי מהעיניים. אני לא יודעת כמה זמן אני עוד יוכל להמשיך ככה, תחת הקללות שאני מקבלת.
אולי כדאי לסיים את הכל?
-מיקי"