מי שמפחד למות, מת כול יום

כשאני חושבת על אנשים אני מדמיינת ישות בפני עצמה. רוח. נשמה.
אבל מה קורה כשאנחנו הולכים כביכול "לעולמנו"?
עצם המחשבה הזאת גורם לי לרצות למות ולפחד מכך.
מה יש אחרי החיים? אם בכלל.
תחשבו שאתם מתים. מה קורה? אתם צפים ברחבי הגלקסיה וצופים בבני האנוש ובחורבן וההרס שהם יוצרים? שאתם יצרתם?
אתם נולדים מחדש ועוברים מכשולים, אתגרים, חוויות, רגשות. עוברים שוב את החיים?
נולדים בארץ אחרת?
מה קורה אחרי המוות?
כשהנשמה שלנו עוזבת את גופנו. למעשה, האם יש לנו נשמה? מה מניע אותנו? עד כמה שידוע לנו, באותה מידה שאנו יוצרים רובוט, אנחנו אותו הדבר.
עשויים מחומרים טיפה שונים. בשר במקום ברזל, נוזל אדום שאנו אוהבים לכנות דם במקום דלק. שותים מים במקום נפט.
במה אנחנו שונים מהרובוטים? בקרוב גם הם ייפתחו במלחמה ונהיה זהים לחלוטין.
מה קורה אחרי שנמות? אפשר לקרוא לזה מוות?
מה אם זה תחילה של חיים חדשים? או סיום? אנחנו מקבלים תפקיד בין שני העולמות? האם יש שני עולמות?…
כול כך הרבה שאלות מעסיקות את ראשי הכואב.
קודחת אני מהמחשבות המבעיתות. למות. לא להיות יותר נשמה, ישות, רוח. לא להתהלך בין החיים.
להיות במקום אחר או לא להתקיים בכלל.
אבל איך אפשר לא להתקיים? האם הגוף שלנו הוא באמת רובוט ובתוכו יש נשמה? או שמא אנחנו רובוטים בדיוק כמו המכונות שאנו מייצרים. האין אנו פשוט בובות? הרי אין הוכחה שבתוכנו נשמה. זה אינו מוחשי ואין שום סימנים לשום דבר. יש בשר, עצמות, נוזלים ועוד כמה חומרים שהחלטנו לכנות בשמות מוזרים כמו ורידים, עורקים, תאים, חלקיקים.
עצמים בלתי מזוהים בגופנו מזוהים בגופם של הרובוטים.
מה אם מישהו ולהפך, לא למעלה, למטה, מפעיל אותנו וברגע שאנו מגלים זאת, סוגר אותנו. מוריד את מתג ההפעלה. לוחץ על הכפתור.
ואז, יש הדברים שאנו מכנים "התקף לב", "מפרצת" וכו'…
מנסה אני לומר לראשי להפסיק לחשוב זאת. שאינני אתקיים זאת, אך ייתכן הדבר? והאם ייתכן ההפך? ובעצם מהו ההפך?
ושוב ראשי קדח וקודח. כי מי שמפחד למות, מת כול יום.