מנקודת המבט שלי.. פרק 2. (הסיפור שלכם!)

——–
היי, מה קורה? אני ראיתי שאנשים הגיבו, (תודה על המחמאות.) אבל הבעיה, שביקשתי להגיד שוב את הקריטריונים של הדמויות, ועדיין לא אמרתם. לכן, אני שוב עושה מהזיכרון. (ויהיו בנים, לא לדאוג. XD)
———
נקודת המבט של ואלרי:
אני רואה שאורין לא מפסיקה להשתגע. עד שהיא סגרה את הדלת, ראיתי שהיא נלחצת והולכת במהירות.
תשובה די צפויה ממנה. או מכל אחד אחר. כולם יודעים שאורין מתעצבנת בקלות כזאת, שתרגיע קצת! ואיך היא צעקה בבית ספר, היא כמעט גילתה אותי!
עכשיו אני רושמת הכל בפנקס, לעבודה שלי, מה קורה כשאנשים מרגישים שאתה נושם מאחריהם ונושף. אני חושבת שהתשובות יהיו צפויות מכולם. יש לי כבר רשימה של אנשים, אורין הייתה הראשונה.
אין לי כוח לכתוב לכם עכשיו את כל הרשימה. היא אפילו עדיין לא סגורה. (זאת אומרת, שאולי יהיו עוד אנשים, או פחות.) אין לי מושג מה לעשות עם התשובות האלה, אבל אני חושבת, כשהיה גדולה, רופאה ומדענית, כולם ירצו לשמוע את התוצאות. והתוצאות יהיו בכיס שלי. מי יודע, אולי זה יפתור משהו פסיכולוגי? אין לי מושג. אבל המון מחקרים כבר כתבתי.
הלכתי לביתי, שבמקרה ליד הבית של אורין. הבית שלי הוא וילה, ענקי עם גינה ובריכה בצד.
בצבע לבן ושחור בצדדים, עם גג אפור כזה.
במהירות פתחתי את הדלת, מגלה שההורים שלי לא שם. זה קטע נורמלי. אני רגילה לראות את הבית לבד. ההורים שלי עובדים עד הלילה.
הבית בתוך, אותו דבר. סלון ענק עם ספה שחורה מעור, טלוויזיה ענקית פלזמה, הכול לבן ונקי לגמרי, מטבח לבן וגדול, חדר שהוא רק בשבילי. זה ממש מבאס לי להיות ילדה בודדה.
אני מרגישה שאף אחד לא מדבר איתי.
נכנסתי לחדר המסריח שלי, מלא בניסויים מוזרים בצמחים, לוח עם המון תרגילים, מחשב שמחשב דברים שאני לא יכולה ומה שאני הכי אוהבת, גיטרה חשמלית גדולה ואדומה, עם מגבר שמלא בדיסקים של רוק. מודה, אני מתה על רוק.
ראיתי שהסלרי הכתום שלי כבר מוכן, הוצאתי מהתנור ובאותו זמן, הייתי במחשב, רואה אם מישהו מחובר בפייסבוק. כן, אולי אני בודדה בבית ספר, אבל יש מלא חברים שאני סתם מאשרת, רק בשביל שמישהו ידבר איתי. גם הפעלתי את המגבר, שמעתי מוזיקת רוק חזקה ממש. אנשים רגילים יכולים להיות חירשים מזה. אני לא.
ראיתי שמישהו בשם מיכאל, מחובר. (אהה רק שתדעו, אין לי תמונת פרופיל. יש לי רק תמונה של ניסויים.)
'היי.' כתבתי לו, כשאני טועמת את הסלרי הכתום שלי.
'היי, מה קורה?'הוא השיב לי. באותו זמן, נחנקתי ונהייתי אדומה מהסלרי הכתום. ראיתי שהייתה טעות בחישובים ומיד התעלמתי מהתשובה של מיכאל וניגשתי ללוח, לראות במה טעיתי.
"אוי, נו באמת! הוספתי טיפה של תפוז! אני אלרגית לתפוז! מה יש לי לעזאזל?!" אמרתי לעצמי בקול, בעודי נעשית אדומה יותר ויותר.
'את פה?' הוא השיב. לא היה לי זמן לענות לו.
ניסיתי להקיא את התפוז והסלרי, בלא הצלחה. במהירות התקשרתי לאימא שלי:
"מותק, משהו קרה?" היא ענתה לי כששמעה את הנשימות והנשיפות שלי.
"כן קרה, אכלתי בטעות סלרי כתום!"
"מה? על מה את מדברת? אני לא מצליחה לשמוע שום דבר עם מוזיקת הרוק שלך! דיברת על סלרי כתום?!" היא צעקה לי. ניגשתי להנמיך את מוזיקת הרוק.
"עכשיו את שומעת?" לחשתי, בחוסר כוח.
"כן. סלרי כתום?"
"אכלתי בטעות סלרי עם תפוז! איפה החיסונים כשצריכים אותם?!"
"יש מזרק בחדר שלי, במגירה הכחולה." היא אמרה לי במהירות.
ניתקתי. רצתי למגירה, לקחתי את המזרק ובמהירות הזרקתי את החומר לתוך הבשר שלי.
הרגשתי שאני עומדת להתעלף, אבל התעשתי על עצמי וקמתי במהירות מהמיטה הנוחה של אימי, נושמת עמוק ופוקחת את העיניים. אם אתעלף, אחר כך המצב רק יחמיר.
ניגשתי למחשב, התחלתי לחזור לעצמי.
' סליחה, שוב אלרגיה עם ניסויי ותפוז.'
' את בסדר?' אני חושבת שהוא נבהל.
'בסדר, בסדר גמור. '
'אולי תפסיקי עם הניסויים האלה? את מסכנת את עצמך!'
'לסכן את עצמי בשביל המדע, זה בסדר מצדי. אני אהיה בספר המדע, עם תגלית מצוינת וחכמה.'
'זה סיכויי אחד למיליון.'
' מה אתה רוצה, זר?!' הרגשתי שאני מתעצבנת עליו, מה אכפת לו בכלל? אני מכירה אותו? לא. שיעזוב אותי.
' את אישרת אותי.'
'אהה, אתה רוצה שאוציא אותך מרשימת החברות?!'
' את לא מהבית ספר שלי?'
'מה? אני לא חושבת.' התחלתי להתבלבל, לא ציפיתי לתשובה שלו.
' את לא רואה אותי בבית ספר? את זאת, השונה הזאת, שעושה ניסויים כל הזמן והמורה כבר פחות חכמה ממנה. '
'אני לא יודעת על מה אתה כותב. אני לא אגיד לך מה הבית ספר שלי, כדי שתבוא ותיסחט ממני ניסויים ותגליות? או שאתה פדופיל? 'חקרתי אותו.
' שלחי לי תמונה, ככה אדע.'
'פחחחח, למה נראה לך?' כבר התחלתי לחשוב שהוא פדופיל. ' כדי שתפגוש אותי? כי אולי אנחנו באותו רחוב ואתה חושב שאתה מכיר אותי?'
' את תשלחי, אני אשלח לך. '
'נראה לך?! אני לא נולדתי אתמול, אני יודעת שאתה או תתנתק או לא תתייחס, או תכתוב שזה לא מצליח לשלוח לך. תשלח אתה קודם.'
'לא. את בטח פחדנית, כשתדעי שאני מקיים את ההבטחה שלי את תתחמקי ממני!'
' איך נגיע למשהו ככה?'
'אז נתאר את עצמנו במילים.'
' אוקי. קודם אתה. '
'טוב, פחדנית. אני מגולח, חתיך, אבל קצת מבודד בבית ספר..' הוא עוד לא סיים להקליד וכבר כתבתי:
'שחצן.'
'שחצן? את יהירה שמשוויצה בניסויים שלך שנגמרים ככישלון!'
'אוקי, אז יאללה, אתאר אותי קודם: אני ג'ינג'ית, נמשים, אוהבת רוק, כמובן שאוהבת מדעים, ניסויים כל הזמן, חיוורת, צמחונית, קצת מוזרה, מודה. אתה רואה שאני משוויצה בניסויים שלי?'
'אולי עכשיו לא, אבל קודם כן.'
'תתאר את עצמך עכשיו.'
'אני? אני תיארתי את עצמי כבר.'
'טוב. רק שאתה כמעט לא כתבת כלום.'
'את מנסה לחפש חיסרון בכל בן אדם?! כמו שכתבת שאני שחצן?!' לא הבנתי אם זה ריב או לא, אבל מה שבטוח, הופנטתי למחשב.
'סליחה?! אתה קורא לי פחדנית כל הזמן! אני לפחות מודה בחסרונות שלי! אין בן אדם מושלם, בסדר?!'
' אני אמרתי שאני מבודד אוקי?! זה חיסרון.'
' מה חיסרון במבודד? אני בלי חברות. מה אכפת לי? הן סתם ריקות בשכל הדפוק שלהן.' (סליחה על הביטוי.)
' זה חיסרון. קשה להיות בלי חברים, במיוחד כשאתה חתיך ואתה לא מנצל את זה.'
מודה, צחקתי צחוק גדול עכשיו. הוא חתיך? הוא בטח סתם עף על עצמו. אין אף אחד חתיך. לכל אחד, יש פגם בפנים. אף גדול מדי, עיניים קטנות מדי, שפתיים יבשות, אוזניים גדולות, גובה מיותר, גובה נמוך, רזות, שמנות. אין באמצע!
' טוב, נמאס לי מהחפירות, כשאתה עף על עצמך, הלכתי לנגן בגיטרה. ' קשה לי להודות, אבל די התקרבתי לבן אדם הזה, יש פינה בלב שלי, שרוצה שאני והוא ניפגש.
התנתקתי מהמחשב, ניגנתי בגיטרה שירים עצובים אבל רועשים ממש, באותו זמן מנסה לשפר את הסלרי הכתום שלי.
————-
אהבתם? סליחה שזה קצר, פשוט עדיין לא הגבתם עם הקריטריונים, ואין לי המון תיאורים לכתוב. מצטערת.