מצפה דון קישור

1) יואו, עוד בוקר לקום לתפילה. אמרתי לעצמי. ועוד נגמר לי הגאנג'ה עוד כמה ראשים, יאללה נקנה שבוע הבא מסמיר, גם ככה צריך לסגור שם איזה חוב.
מה, אתם בשוק שבחור דתי כמוני עושה דברים כאלה?

2) קוראים לי נדב, אני מסורתי בן 21 ו-8 חודשים, חי כרגע במושב בדרום הארץ, מן חורבה המשמשת כ"שיקום מפונים לדרך חדשה" (לפחות ככה רפי, הרב מכינה שלנו, מגדיר זאת). אותה חורבה שאנשים רואים בתחקירים של ההנתקות – השנים שאחרי, רק במצב המפותח שלה.
בתחילת הדרך, כשרק הגעתי למכינה, עוד היו שואלים "מה עם הבית? מה תעשו עכשיו?", עכשיו אנחנו פשוט מתנחמים בזה שאין ממש אכיפה ואני מעשן המון ראשים כל יום. בעצם, רוב האנשים פה מגדלים מסחריים של גאנג'ה לשימוש עצמי, אתם יודעים, "בשביל להעביר את הזמן".
אז למה אני כותב את זה?
3) הכל התחיל מטרמפ שעצרתי, זה היה עם איזה בחורה שרק סיימה את שירותה הצבאי, היא גויסה לחיל מודיעין, משהו בין סודי לסודי ביותר, שלא מספיק סודי שאני אדע שהיא שירתה באוגדת עזה בגזרה הצפונית בנחל עוז. ככה התחילה בינינו השיחה, אני אמרתי לה שלא התגייסתי והיא אמרה שהיא חושבת שדתיים צריכים להתגייס. אז אני ביקשתי שתוריד אותי בתחנה הקרובה, ובגלל שידעה שאני צריך לרדת בעיירת הפיתוח שאליה היא מיועדת (שלא ננקוב בשמה), אופקים, נעלבה קשות, נעלה את הדלתות ולחצה על הגז באופן שרק ג'ימס דין בשניות האחרונות לחייו היה מגדיר כסכנה.
הילה, בעלת שיער ברונטי ומתולתל, תמיד עם סרט בצבע טורקיז על הראש ואיזו חולצה שבחרה מהארון לאחר הביקור האחרון בעין השלישית, נהגה ברכב מסוג מאזדה 3 שנת 2008, 1,800 סמ"ק ודוושת גז לא מספיק בררנית, מתגוררת בקיבוץ בנגב המערבי ונסעה ליום עסקים חם וממולח בעירת הפיתוח שאת שמה לא נזכיר, כשלפתע החליטה שהיא עוצרת לעוד איזה דתי-משתמט בצומת הקבועה של הדתיים, אחרת הבנאדם ימות מהתייבשות או מכת חום – מה שיבוא קודם לכן.
"לאן אתה צריך?"
"לאן את מגיעה?"
"אופקים"
"מגניב, אני ארד שם, אני נוסע לדימונה"
הדלת נסגרה והדוושה לא חשבה לרגע.
4) "איך קוראים לך?"
"נדב, לך?"
"הילה"
"כי קרן עור פניו, נאמר לגבי משה רבנו בספר שמות"
"וְנָדָב בֶּן-יָרָבְעָם מָלַךְ עַל-יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ עַל-יִשְׂרָאֵל שְׁנָתָיִם. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אָבִיו וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת-יִשְׂרָאֵל"

לאחר מבוכה רבה למשמע קולות הספר הקדוש במאזדה 3 במהירות של כ-120 קמ"ש, שאלתי "דתל"שית?"
"נכון, עדיין דתי?"
"גם נכון"

5) לאחר תקרית ה"למה לא התגייסת? תענה לי או שאני חוטפת אותך", חשתי שהילה צריכה עידוד מן המקורות מה שנקרא, ולכן שאלתי אותה:
"מעשנת?"
"זה תלוי, מה אתה מעשן?"
"רק דברים טובים"
"אם ככה, אז כן, אבל רק טובים ממש"
"איפה? אני חושב שמול המשטרה שבצומת אופקים זה יהיה ממש מצחיק, אבל לא נבון במיוחד"
"אל תדאג, אני יודעת בדיוק איפה"

וכמו חתול שראה רוטווילר סובבה הילה את האוטו 180 ונתנה לדוושת הגז להשתטח על קברי צדיקים.

6) בנקודות מסוימות לאורך הרצועה אפשר למצוא שלווה שלא תינתן בשום מקום אחר בארץ. זה שילוב של שקט שמועד לפורענות אל מול סיכון ממשי של החיים, בצליפה, מרגמה או קאסם שייפול וייטול את חיו של כל עובר אורח תמים או עובד תאילנדי באמצע קטיף.
בנקודה שהילה לקחה אותי אליה נמצאה השלווה המדוברת.
הנקודה, שנקראת "דון קישוט", על שם הפסל שנמצא בה של רוכב על סוס, שאותו מוביל כלב ברצועה, נמצאת ממש לפני קיבוץ ניר-עם, הממוקם בין הפטיש – עזה, לסדן – שדרות, ואפשר להגיע אליו בקלות.
אחרי שעלינו בעליה קטנטנה נחשפנו לשקיעה אדמדמה-צהבהבה של חורף ישראלי, ולמזלנו לא היתה יותר מדי רוח כך שהקססה לא התפזרה (תודו שזה רק הוסיף לפיוט).

"אתה לא חושב שאתה צריך להתגייס?"
"תראי, אני מאמין בעולם שאחרי, בארץ הזאת, אני אוטוטו מתחתן, אני עדין לא החלטתי אם להתגייס או לא, אבל בוא נגיד שהעידוד מצד המשפחה הוא לא לצד שעכשיו נוסע מולנו אל מעבר לגבול במשוריינים כאלו ואחרים"
"למה אתה חושב שזאת בחירה שלך? למה אותי שאלו?"

"תשמע, אני יגיד לך מה, בוא תשב איתי ועם כמה חבר'ה בחמישי הקרוב, נחליף חוויות מהצבא, ואז תחליט"
"נשמע טוב, נשאר משהו?"
"כן"

שם: אביאל, מ.א 5367456, חפ"ש בחיל השריון, גדוד 75.
שם: נמרוד, מ.א 596673, מפקד צוות בפלוגת חיל ההנדסה (פלחה"ן) של הצנחנים.
שם: מיכל, מ.א 56787654, סמב"צית בנבטים, מתחפש"שת עוד חודש.
שם: נדב, רק נדב.

אני לא אפרט את פרטי הערב, מפאת חוסר זיכרון, אבל בוא רק נגיד שלא השתכנעתי.

יואו, עוד בוקר לקום לתפילה.
"מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך".

בשעה 8:05 יצאתי לשדה, הפעם כבר צמחו להם כמה וכמה שתילים יפים, בשיטת הגידול הזאת, הסיכוי שיהיה לי יבול כבר בחודשיים הקרובים פשוט גורם לי להודות לבורא עולם על אוצרותיו הנפלאות.
"ומה אם יתפסו אתכם?"
"עזבי, איזה שוטר מגיע לפה?"
"מי משקה את כל זה?"
"עובדים תאילנדים, תאמיני לי, אלה לא יודעים איזה כשרון יש להם בידיים, עובדים כבר חמש שנים בחקלאות, איזו מיומנות, בסרטים לא תראי כאלה גידולים"

ובאמת, בסרטים שראיתי, חוץ מהסרט ההוא עם לאונרדו דה-קפריו שבו הוא נורה ע"י מאבטחי גידול מריחואנה תאילנדים(*), באיזה חור נידח במזרח הטוב יותר של כדור הארץ, לא ראיתי גידול כזה מעולם. בשעות הערב, כשקרני השמש מלטפות את הטיפות שזולגות לאורך העלים הירוקים, והתפרחת אומרת שלום, אין יפה מזה.

"תשמע", היא אמרה לי, "אם לא היית דתי הייתי מחבקת אותך, מעשנת איתך, וכנראה שוכבת איתך"
"הילה! מה יש לך? איך את מדברת?"
"איך שבא לי", ובאמת, היה בא לה להגיד את הדברים האלה, בתרבות שלי היו כנראה מעלים אותי על מוקד למשמע דברים אלו, אבל אם כבר היא הגיעה עד כאן, לפחות נצחק על זה.
"תדליקי"
"תשמע, מזל שאתה טופס טרמפים, אחרת לא הייתי מגלה את פלא העולם השמיני שגידלת פה"
"מזל שיש פסל משועמם שהחליט שדון קישור הוא ספר מספיק טוב בשביל להשפיע עליו להציב את פרי יצירותיו אל מול השקיעה העזתית"
"מה?"
"מה? כלום. יש לך ריזלה?"