מר חתולייב

חמוד ♥

ממש חמוד! ואיך היית בסמינר? את כבר, כאילו, בצבא?!

תודה :)
חחח… כן אני בצבא, בחיל חינוך. הסמינר הזה היה לפני כמעט שנתיים.

וואו, את גדולה!
אני רק בת 12 :<
זה בטח כיף להיות גדול.
לעבור את כל המבחני-חרא-ענקי של כיתה ז׳!

מה? זה לא כיף. להיות קטן זה יותר כיף.
בצבא יש שמירות ותורנויות וכל מני שטויות נורא מעצבנות, שאני חייבת לעשות כי אני חיילת. בבית ספר למדתי מתוך משמעת עצמית, בצבא זו משמעת חיצונית וזה הרבה יותר מחורבן…
חוצמזה שעכשיו כל דבר חדש מרגש אותך, את לומדת מלא על החיים כל יום מחדש… להיות קטן זה יותר כיף.

גם כשגדלים כל דבר חדש מרגש אותנו.. אני אמנם עוד לא בצבא.. אני אהיה רק עוד שנה.. אני הולכת למכינה קדם צבאית בסוף השנה, ככה שאנחנו בערך באותו הגיל.
גם בבית ספר יש הרבה משמעת חיצונית- אסור להחסיר, או שיורד ציון, אסור להפריע או שיוצאים מהשיעור וכו'..
בכל שלב יש הרבה דברים מחורבנים.. ככה זה.. אם לא נקטר על משהו אז מה נעשה כל היום?! P:
אני אוהבת את הגיל שאני נמצאת בו כרגע. הכל מרגש אותי. החסידות שראיתי היום עפות, הארבה שהגיע לבית ספר שלי, אפילו משחק מסירות בשיעור ספורט המיותר כי כבר הייתה בגרות…
אני נהנית מהחיים, ממה שיש לי כרגע, ואני לא מקווה לחזור לעבר.. טוב לי כאן. במקום שאני נמצאת בו. טוב לי להיות גדולה P:

נראה לי שאצל כל בן אדם זה שונה :)
ואת צודקת, בבית הספר יש הרבה משמעת חיצונית שמעמידה מול משימות ודברים שחייבים לעשות. אני פחות חוויתי את זה בשנות התיכון שלי. התיכון שלי היה תיכון רגיל ונורמטיבי לגמרי, אבל מהחוויה האישית שלי, למורות לא באמת הייתה אמירה על החיים שלי. יכולתי לבוא וללכת ולעשות מה שבא לי, אפילו תלבושת אחידה לא הייתה לנו. מה שבאמת העמיד אותי מול המשימות של בית הספר הייתה המשמעת העצמית- אם אני לא אבוא לשיעור הזה, זה יהיה הפסד שלי, וכו'.
זה ממש מיוחד שאת מצליחה לחוות התחדשות. זה בעיקר אומר עלייך שהצלחת לבחור בזה. מאוד אפשר ליפול לבור של השגרה…

אני כמוך.. אני באה לבית ספר כי זה מעניין אותי. כי אני אוהבת ללמוד. ילדה סקרנית.. מה לעשות P: גם לי אין תלבושת אחידה, ככה שבתכלס, אצלי ספציפית זה משמעת עצמית.. אפילו לא.. אני לא מכריחה את עצמי לשבת ללמוד.. אני יושבת כי זה כיף לי. אבל יש לנו דבר שנקרא מנות. שתי מנות לכל מקצוע. מנה היא מספר שעות המקצוע בשבוע.. יש לי 6 שעות מתמטיקה מותר לי להחסיר 12 שיעורים, ואם אני מחסירה יותר יורד ציון.. אז אצלי זה לא ממש בא לידי ביטוי.. למרות שעם המורה שיש לי השנה אני מתפתה להבריז (היא זוועתית, ולא רק אני אומרת את זה, וזה לא בגלל שזה מתמטיקה.. תמיד אהבתי את המקצוע הזה), והמנות האלה נותנות גם לי משמעת חיצונית.. כי אני לא רוצה שירד לי ציון, אז אני מחשבת כל חיסור שיש לי… ככה שאם אני חולה יומיים, אין לי מה לעשות.. יורדות לי מנות..
אבל כן… מצד אחד אומרים לי שאני בוגרת והכל, ומצד שני אני נורא ילדותית.. הכל מסקרן אותי, אני נוגעת בהכל, מנסה הכל.. אני כזאת.. ואת האמת, זו אחת התכונות שאני יותר אוהבת בעצמי. אני לא נכנעת לשגרה המשעממת.. אני מאתגרת אותה.

אגב, לאיזו מכינה את הולכת?
אצלנו לא היו מנות ולא שטויות כאלו או אחרות. בי"ב לא הייתי באה לשיעורי מתמטיקה בכלל, וזה נטו בגלל חוסר משמעת עצמית ועצלנות. בתיכון המאבק הכי גדול הוא בין העצלות לרצון לקום ולעשות משהו.
בתיכון הייתי מתלוננת בלי סוף על זה שחרא בבית הספר וזה מקום נורא, ובשנת שירות הבנתי פתאום שאני יכולה לעשות מה שבא לי ולהיות מי שבא לי, ואז כשהתגייסתי אז הצבא לא היה איזה גוף זר ורשע, כי הבנתי שאני יכולה לנצח את העצלנות.
זה נראה לי חלק מהבגרות ובבחירה להיות בן אדם בוגר… אבל בכל זאת הייתי רוצה לחזור אחורה ולהיות יותר אחראית על התהליך שעברתי :)

אני הולכת למכינת "דרך ארץ". ההיי לייט שלה זה טיולים של שבוע בכל חודש. מתאים בדיוק לילדה היפראקטיבית כמוני שרוצה להכיר גם דברים אחרים ;)
הגענו לשם חמש חברות וכולנו התקבלנו. אז יהיה ממש ממש כיף!
אחרי המכינה אני מתגייסת.. כאילו, המכינה מסתיימת במרץ, ואני מתגייסת במרץ… (2014 כן חחחח) ואני מקווה להיות צלפית (שמעתי שיש דבר כזה) ואם לא אז מדריכת צלפים.. כל דבר שקשור לזה P:

נשמע מדהים! כן, יש דבר כזה צלפות. גם שמעתי על הקורס שלהם, השמועה שאני שמעתי זה שבמבחן הסופי שלהם הם צריכים להיות במערב במשך יומיים באותו מצב, בלי להשמיע רעש בכלל, ואז לירות במטרה זזה כשאומרים להם ולא לפספס (ויכולים לומר להם אחרי שעתיים וגם אחרי יום וחצי). לא יודעת אם זה אמיתי, אבל זה מגניב לאללה.
מקווה שתתקבלי ושתגיעי לזה. כשתהי שם, תגידי לי אם השמועה נכונה או לא :)

גם אני שמעתי את זה. ומזה אני מפחדת חחחח לשבת כל כך הרבה זמן בלי לזוז זה לא בשבילי חחחחח אני מאלה שצריכים לרוץ, לקפוץ ולהשתולל.. אבל אני מתארת לעצמי שהצבא יכניס אותי לפרופורציות, ואם אני אצטרך, אני אשב בשקט יומיים.
יהיה טוב. גם אם אני לא אתקבל, יש הרבה תפקידים בצבא, ויש הרבה תפקידים שמתאימים לי.
אני אוהבת מסתורין.. בגלל זה צלפים מתאים לי לאופי.. לעשות משהו, אבל אף פעם לא להיות במרכז.. אותו דבר גם מודיעין, וחובלים וכל מני כאלה.. יש מלא תפקידים. אני מקווה שאני אקבל אחד שמתאים לי וימצה אותי.

יש מלא תפקידים, לא רק מה ש"טוב" או "יוקרתי" זה שווה.
מה שחשוב זה להיות כנה עם עצמך ולנסות להבין איפה יהיה לך טוב ומה את באמת רוצה. אני באמת רציתי להלחם באגו הפנימי שלי ובצורך הילדותי להוכיח את עצמי כל הזמן, אז ויתרתי על קרקל (ממש שבוע לפני הגיוס!) כי שם הייתי רק מאכילה את כל הדברים שאני לא אוהבת בעצמי ולא נלחמת בהם באמת :)

לא אמרתי מעולם שיש תפקידים שהם לא טובים. כל תפקיד בצבא חשוב. אני פשוט מחפשת משהו שימצה אותי. אני רוצה ללכת לצבא ולהגיד "לפה אני באמת שייכת, פה מתאים לי להיות. פה אני אוציא מעצמי את המיטב" זה מה שאני רוצה מהצבא. ואת זה אני מנסה לקבל.
אני לא מחפשת יוקרה בכלל.. כמו שאמרתי.. אני אוהבת להיות מאחורי הקלעים, לא אוהבת להיראות, אבל אני בכל זאת רוצה לעשות משהו.
מה שמתאים לי ולאופי שלי, זה באמת התפקידים הקרביים יותר, כי כזאת אני..
ואני שמחה שהחלטת להלחם בדברים שאת לא אוהבת בעצמך. זה באמת חשוב, והצבא באמת יכול לעזור בזה..

וואו. איזה אומץ. להעלות סיפור שכתבת לפני שנתיים מזווית ראייה של ילד. זה לא קל לפרסם סיפורים ישנים שכתבת בתקופות שונות בחיים. אני יודעת שאני עדיין מתחבטת בשאלה האם לפרסם את הסיפורים הקצרים והשירים שכתבתי בעבר ולהסתכן בהשפלה עצמית או לא. כרגע אני מעדיפה להישאר עם סגנון הכתיבה הנוכחי שלי.
הסיפור שכתבת קצר, אפילו קצר מאוד. הוא כנראה הסיפור הכי קצר שקראתי שאת כתבת. למרות שהכתיבה שלך כיום שונה מסגנון הכתיבה בסיפור הזה הוא מקסים ובמעט מילים משדר קסם של ילדות שרק אדם שמצליח להיכנס לראש של ילד מצליח להביע. זה היה קצת כמו לקרוא דברים שהחניכים שלי כתבו(רק הרבה יותר טוב, כמובן).

לוסי- אני מאחלת לך מלא בהצלחה. מה שהרבה אנשים לא מבינים זה שהצבא הוא לא נגדך, הוא לא שונא אותך ומנסה לדפוק אותך בכל מחיר. לא, הצבא יכול להיות אחלה במה, וזה ממש טוב וחשוב שאת יודעת את זה.

מרי- לדעתי זה חשוב להכיר ולקבל את היצירות הישנות שלך. הרבה פעמים אנחנו מסתכלים על דברים שעשינו לפני מלא זמן ומתביישים, אבל זה דפוק כי זה להתנכר לעצמך, זה כמו שתתכחשי לזה שאכלת ארוחת בוקר. זה חלק ממך וממי שאת. אני בכלליות בעד לקחת סיכונים בחיים וכן, זה מביך לפרסם משהו ישן, אבל זה ממש חשוב ולפעמים חייבים את זה לעצמך.