משפחה ~פרק 10~

ראיתי אדם זר,כבן מעל 25 שנים לגילו,עיניים כחולות,ושיער סגול כהה פרוע וקצת צבוע."היי את חייה?"שאל מודאג. ראיתי את הדאגה שהייתה עליו.אך זה לשווא.הוא מנסה להציל מישהי בעלת מזל רע.נערה שכולם מתים לידה."תעזוב אותי"אמרתי בלחש וניסיתי לקום בעצמי. הוא בעדינות הוריד מימני את ידייו וניסה לעזור לי לקום."פשוט תיתרחק" אמרתי ומשכתי את ידי מימנו. "תעזוב אותי לנפשי!אתה פשוט תמות אם תיהיה לידי!"צעקתי עליו כשדמעות נופלות מעיניי לראות את כל המחזות הללו. "את צריכה להרגע.אף אחד לא ימות מימך"אמר מנסה להרגיע אותי, אבל רק השתגעתי."כולם ימותו מימני.כל המשפחה שלי מתה, ועכשיו ידיד שלי גוסס בבית החולים בגלל שהוא היה קרוב אלי. ואני לא עשיתי דבר לאנושות.דבר כדי לסבול ככה!" צרחתי עליו בכל כוחי.לא הייתה נפש חייה באזור.המקום הזה היה נקי מאנשים.חוץ מאיתנו."תנשמי לעזעזל! אף אחד לא מת בגללך!אנשים בסביבה שלך אשמים כי לא יכלו לעשות דבר!" צעק לכיווני. ראיתי שהוא עבר את האותו דבר.אך לא יכולתי לענות על כך,עיניי נעצמו לא מרצוני,ואיבדתי כל תחושה קטנה שהייתה בגופי.חוץ מקור.
פתחתי את עיניי בעדינות,וראיתי שאני תחת קורת גג לא מוכרת. שמעתי רעשים של מישהו שיורד במדרגות.הרמתי את גופי בעזרת ידי שכאבו,וגיליתי ששכבתי באזור לא מוכר.שמעתי קום קום מתחמם.סובבתי את ראשי וראיתי את אותו טיפוס מכין תה. "אני רואה שהתעוררת" אמר וסובב כפית בתוך כוס והסתובב אלי. "אני גרי ג'ונס.את?"שאל והביא לי את הכוס. בהתחלה היססתי לענות לו ולשתות.אבל שתיתי ועניתי."קטיה קאוליטז"עניתי והנחתי את הכוס על השולחן.אך הוא הסתכל על התמונה שהייתה על הקיר."מה קרה?"שאלתי מפחדת מתשובתו."היא הייתה חברה שלי, אבל…נפטרה מסרטן דם.מסכנה,סבלה כל כך הרבה.ואני, אחריה הרגשתי את סבלה"אמר בעצב והתכופף."אני מצטערת" אמרתי והשפלתי את מבטי גם."זה בסדר.אבל,צעקת עלי משהו שכולם מתים לידייך.על מה זה היה?"שאל מסוקרן ומבולבל."פשוט,שכל המשפחה שלי נשרפה ביום ההולדת שלי לפני כמה ימים.והיום ידיד שלי גוסס כי נשרפה לו הפיצרייה והוא נשם יותר מדי עשן."אמרתי בעצב והסתכלתי על הרצפה."זו אמורה להיות סוג של בדיחה?כי היא לא מצחיקה אותי"קם בכעס והתחיל לצעוק לעבר הבית. "למה אתה מתכון?"שאלתי מבולבלת וקמתי ממקומי אליו."זה בדיוק מה שקרה לי,ואל תגידי לי את הבול שיט שזה סתם צירוף מיקרים!כולם אמרו לי את זה וריחמתי עליהם,ואני לא מתכוון לפול לזה שוב!"צעק לכיווני. מתוך בהלה של הצרחה נבהלתי ונפלתי אחורה."זו לא אשמתי שהעולם הזה מלא אנשים חסרי רגשות!זו לא סיבה לצעוק עלי רק בגלל שסבלתי את מה שאתה סבלת!"צעקתי לכיוונו והרגשתי את הדמעות יורדות מעיניי."למה לי להאמין?"שאל בייאוש והתיישב על הספה.לא האשמתי אותו שהוא כועס.פשוט יותר מדי אנשים ניצלו אותו."אתה לא צריך.אני פשוט מאבדת את כולם.כולם שנאו אותי ביסודי,בחטיבה וגם בתיכון. רק המשפחה שלי תמחה בי. אפילו חלק מהשוטרים היו נגדי.נשרף לי הבית יחד עם ההורים ואח שלי,ואז הביאו אותי לפנימייה ששמה פגשתי אנשים,טובים מדי,שזה חבל שהם מבזבזים עלי אנרגיות כי אני דומה לאחות של אחד מהם.הם עזרו לי להתגבר על העצב שלי.ועכשיו אני שומעת שעוד שני אנשים כמעט נשרפו,אבל אחד מהם הכי בוגר נחנק בעשן ששאף ויכול למות. אני סתם טרחה לאנשים שימותו בהמשך. אני פשוט לא רוצה שיאשימו אותי במשהו.יש לי ויהיו לי מספיק רגשות אשם בעתיד."אמרתי לו בעצב כשדמעות נופלות מעיניי כשגבי היה מופנה אליו.

"כל אחד סובל.הוא לא יודע שהסיבה לסוף סיבלו עומד מולו"אמר באדישות והסתכל על הרצפה."לו רק,לא הייתי קיים. הרבה אנשים היו נשארים בחיים. לולא לא היו פוגשים אותי" אמר בעצב והסתכל על הרצפה כשכל עינייו מלאות עצב."מה קרה להם?"שאלתי מהססת. "הם פשוט מתו.המשפחה נשרפה כשהייתי בטיול שנתי.הם חגגו את יום ההולדת שלי.הם פשוט חיכו עד שאחזור.ואז חזרתי.כשהכל שרוף.החברים,רבו הרבה,בגלל שהייתי מאוד אלים,אז זרמו. אבל קרה שהם השתכרו והרגו אחד מהם.לא יכלו לחיות עם המצב ו..זה..רק חברה שלי נשארה לי. אבל היא חלתה בסרטן.כמה רגעים לפני מותה,היא לחשה לי בקושי. שלמרות מה שאיבדתי אני צריך לחיות ואני חייב להבטיח לה.עד היום אני זוכרת את המילים שלה.'לא משנה עד כמה ההווה יהיה אכזרי, לא משנה עד כמה תסבול.אתה תעבור את זה. ותבטיח לי שתישאר לחיות עד יום מות הזדקנך.תבטיח' ואז היא איבדה את הנשמה לנצח.ומאותו יום התחלתי להתבודד. התגעגעתי אליה מכל.ואני מנסה לשמור על ההבטחה שלי עד היום" אמר את הכל בראש מורכן.לא יכולתי לעצור את עצמי מלהפיל את הדמעות שהיו בעיניי."אז,את לא היחידה שסובלת מזה.כשבסך הכל ניסית להגן על עצמך מכל הסבל הזה"אמר וקם לעבר החלון. הסתכל על החלון שהשקיף את הגשם."אז זה מוכיח לי שאני צריכה להתרחק מאנשים. לוותר"אמרתי בעצב והתיישבתי שוב על הספה."לא,לא!אל תוותרי עכשיו!את נערה,עדיין לא חווית את האושר של העולם"אמר לי גרי והתקדם אלי מהר והסתכל עלי עם עינייו הכחולות. "עם זאת עברתי את כל הסבל בעולם" אמרתי ורכנתי לבירכי."לא עברת הכל.אני יכול לראות מה עברת.ומה לא. יש לך עוד מה לסבול.אבל פשוט תחשבי על מה שהיה קורה אם היית מתה.מה היה קורה אילו סתם היית נעלמת לכמה אנשים מהחיים שלהם בדרך אכזרית כמוות?" אמר בעצב וטיפה מרירות והתיישב לידי. "אני מעדיפה לוותר.אני רק עוברת סבל שוב ושוב. זה פשוט עיניין של זמן עד שאני האבד הכל"אמרתי והסתכלתי עליו עם עיניי הסגולות. "את תעברי את זה.אני בטוח שיש לך כמה אנשים שאת עד עכשיו חייה בשבילם"אמר וחייך חיוך מנסה לעודד. "נו,כן יש,אבל-"רציתי לענות אך הוא קטע אותי. "יש.יופי, ומה היה קורה אם יום אחד בבוקר הם קמו,וגילו שמתת.כי וויתרת?" שאל והסתכל בצפייה לתשובתי.והבנתי שהייתי אנוכית. לא חשבתי על התוצאות.מייק,אליס,קורטני,ליליאן ובעיקר אדמונד כבר איבדו את ליסה.ואז הם יאבדו אותי.לא יכולתי לתת להם לעבור את זה שוב.פשוט לא יכולתי.סובבתי את ראשי אל גרי,כשעל פניי עצב והלם."כן,זה לא קל.אבל עוברים על זה.חברה שלי מתה לפני 5 שנים,כשהייתי בן 20,והיה לי זמן להתגבר על זה. אבל לפני שנה קיבלתי את המצב.קיבלתי את המצב העיקרי.ועכשיו אני ככה"אמר ושם את ידו על כתפי וטיפה ניער אותי.אחרי זמן מה נרגעתי ומחיתי את הדמעות שעמדו להתייבש על פניי."אני מצטערת, שאתה הייתה צריך.. לסבול..את כל זה"אמרתי בקול צרוד ורועד."זה בסדר.איפה את גרה,נראה לי שהחברים שלך דואגים לך"אמר וקם ממקומו לקחת את המעיל שלו."אני גרה בפנימייה"אמרתי וניסיתי לקום,אבל טיפה רעדתי,אז גרי הוביל אותי למכונית שלו."הפנימייה הקרובה לפה?איך קראו לה?"שאל את עצמו והלך לצד הנהג."יש לפנימייה הזו שם?לא ידעתי."אמרתי בפלא."אה, הפנימייה הזו.היא ממש רחוקה איך הגעת לשכונה הזו משמה.זה לפחות שעה נסיעה מפה" אמר והתניע את המכונית. "הגעתי למרכז.ומשמה רצתי הרבה" אמרתי והשענתי את ראשי על החלון."עייפה?"שאל והתחיל לנסוע בכביש בזמן הגשם. "כן,קצת"אמרתי וניסיתי לא לעצום את עיניי."זה בסדר,יש לנו נסיעה ארוכה.עוד יכולה להיות עם פקקים.תישני בנתיים"אמר ועצר את המכונית."יופי עוד פקק"אמר בקיטור ונשען על המושב שלו."טוב זה יכול לקחת זמן,יהיה לך יותר נוח מאחור.תיצאי ותיכנסי לשמה מהדלתות. יהיה לך יותר נוח שמה"אמר וראיתי בעיניים שלו שהוא גם עייף.ועוד הוא צריך לחזור אחרי זה. יופי, להעביד עוד מסכנים. יצאתי מהאוטו ושמעתי צפירות מכל עבר, וניכנסתי למושבים האחוריים,ונשכבתי עליהם."לילה"אמר גרי והסתכל על החלון מקווה כבר לגמור עם העיניין."לילה"אמרתי וסגרתי את עיניי לשינה עמוקה.

התעוררתי וראיתי שאנחנו מול הפנימייה."כן,הנסיעה ארכה שעתיים" אמר גרי ויצא מהאוטו. "ישנתי שעתיים?"שאלתי את עצמי בשוק ועייפות."כן ישנת,אבל ישנת מאוד שלו.חבל שאת לא יכולה להראות ככה"אמר ופתח את דלת הפנימייה.כל העיניים היו אלינו ופשוט דחפתי אותו לאזור החדרים,ואז למסדרון האחרון של החדר שלי.כשהיינו בדלת 20 הפסקתי לדחוף אותו. "הרבה תשומת לב אפשר לקבל כאן"אמר והסתכל על המסדרון."אתה לא רוצה לדעת עד כמה" אמרתי בסינון לעצמי והמשכתי להתהלך עם גרי."תגיד,אתה מודע לכך שיבואו ויצעקו עלייך?"שאלתי וטיפה הסתובבתי אליו."היה יותר גרוע מכמה מכות של בנות 16" אמר בגיחוך. "אה לא אלו,הן מכות אנשים למוות.התכוונתי שיש לי ידידה,או חברה מאוד טובה,שהיא בת 24,עם ילדה, עובדת כאן" אמרתי עדיין מנסה להראות פנים אדישות.למרות שריחמתי עליו כי הוא יאלץ לדבר עם אליס."אה,מה השם שלה?"שאל בייאוש. "אליסה,אולי תאהב אותה.אפשר לסמוך עליה"אמרתי והסתובבתי חזרה לכיוון חדרי.רק עוד 10 חדרים. "ואולי פשוט נחכה ונדע מה היא תעשה לי"אמר בחשש כשהיינו מול דלת חדרי.פתחתי אותה לאט.מפחדת,וראיתי את כולם יושבים שמה.אדמונד,ליליאן,אליס, מייק,קורטני,לאונרד. אליס קמה ממקומה ומשכה את גרי למחוץ הדלת.מסכן."אה,איך קוראים לו?"שאלה אותי בנימוס אליס."גרי ג'ונס"עניתי לה.היא הינהנה וסגרה את הדלת. "עכשיו את מוכנה להגיד לי איפה לעזעזל היית?"שאל אותי לאונרד כשהוא קם אלי בכעס."איפה אריק?"שאלתי אותו בקרירות. אך הוא לא ענה. "איפה אריק?!" שאלתי אותו בצעקה והרגשתי איך הדמעות שלי ממלאות את עיניי."איפה אריק?!" שאלתי מדגישה כל אות שיוצאת מפי."אני לא יודע,לא אומרים לי. אני מצטער"אמר והשפיל את מבטו. אליס פתחה את הדלת ישר. "קטיה, עכשיו לחדר שלי" אמרה ומשכה אותי מחוץ לחדר,ליד גרי. אליס ניכנסה לרגע ושמעתי אותה צועקת עליהם משהו ואז היא יוצאת ותופסת בידי ומובילה אותי לחדרה כנראה.אחרי הליכה ממש ארוכה הגענו לחדר שלה.טוב זה היה סוג של בית מאוד קטן,עם כל מה שצריך להיות בבית,ועוד חדר.גרי התיישב על הכיסא שהיה ליד שולחן, ואליס ביקשה מימני לשבת לידו.היא הלכה לרגע לחדר. "אז,מה קרה?"שאל גרי והפנה אלי את מבטו. "לא יודעים עדיין"אמרתי בעצב."ניראה לי הוא יהיה בסדר.הוא עוד צעיר.הוא לא יוותר בקלות" אמר וטפח על גבי."אני גם בטוחה בזה.אילו יכלו להגיד ללאו אם הוא יחייה או ימות לפחות"." אמרתי ומחיתי את דמעותי. "כן,אילו לי הייתה תקווה"אמר והסתכל על נקודה בחדר. "על מה דיברת עם אליס?"שאלתי ונשענתי טיפה על הכיסא. מנסה לשנות נושא."נו,קודם היא שאלה אותי מי אני לעזעזל ולמה אני איתך, והסברתי את המצב.כולו.והיא הסתכלה עלי ברחמים, כנראה שגם עלייך,ואז היא נכנסה לחדר ומשכה אותך משמה" הסביר בקצרה. "היא סומכת עליך"אמרתי וחייכתי.שהצליח להיכנס לפה. אז ראינו ילדה קטנה רצה,היא הייתה עם שיער חום ועיניים אדומות.טיפה מפחיד,אבל היא הייתה קטנה,תמימה."מי אתם?" שאלה בתמימות והתיישבה מולנו."אני קטיה"אמרתי לה בחיוך."אני גרי"אמר אך לא חייך.אלא נשאר עם פנים לא מובנות. "גרי,אתה בסדר?"שאלתי טיפה מודאגת.הוא נראה כאילו פגש רוח."זו,זו..אלינ.." גימגם בלי סוף.אליס ניכנסה מהר לחדר."אני מצטערת שהיא הפריעה,איב בואי עכשיו"היא אמר טיפה כועסת על הילדה. "קראת לה איב, אבלין?"שאל גרי וקם ממקומו.רק עכשיו שמתי לב עד כמה שהוא גבוהה."אה,כן.למה זה רע?"שאלה מבולבלת והרגישה חשק לשבת."את אחות של אלינור?" שאל בירייה.דבר זה הפחיד את אליס. "איך אתה מכיר את אחותי?"שאלה ונאחזה חזק במעקה הכיסא."את לא הגעת להלוויה שלה."אמר בקול פגוע."היא שונאת אותי. למה לי לבוא לשמה אם אני לא רצויה?"שאלה אליס וקמה ממקומה כדי לנסות להיות בגובה של גרי,אבל הוא עדיין היה גבוהה יותר."היא כן אהבה אותך,את פשוט נטשת אותה.את חושבת שהיא הייתה ממשיכה לשנוא אותך אחרי 5 שנים שלא ראתה אותך?היא הייתה אישה טובה,נערה בכלל.היא לא כעסה עלייך,היא רצתה לראות אותך לפני מותה,לפחות בהלוויה שלה. אבל לא הגעת.והיא לא ראתה אותך יותר.את פגעת בה יותר מכל אדם אחרת" אמר גרי בכעס ועצב.ראיתי את העצב בעינייו.שהיה גם בעינייה של אליס."איך אתה יודע את כל זה?" שאלה בשקט, מנסה לעצור את דמעותיה."אני הייתי,חבר שלה.רצינו להתחתן. קניתי אפילו טבעת.אבל,היא מתה בסופו של דבר.היא ביקשה מימני שאשאר בחיים בשבילה,למרות כל הסבל סביבי.אך היא ביקשה עוד שני דברים"אמר והסתכל על אליס."מה הם?"שאלה רועדת מבכי שעומד לבוא."למצוא אותך,לשמור שלא יקרה לך אפילו הדבר הכי קטן.וזה"הוא הוציא ורד אדום מהכיס שלו. שנראה לגמרי חסר פגע.הוא התכופף לאבלין,והביא לה את הפרח. "תשמרי עליו"אמר טיפה בשקט לאייב"היא ביקשה לפני המוות להביא לבת שלי ורד אדום?" שאלה אליס והלכתי להביא אגרטל עם מים לפרח."זה לא סתם ורד.זה ורד שהיא גידלה במשך כל חייה.הוא יקר לליבה,כמוך."אמר והסתכל על אליס כשחזרתי עם האגרטל."הייתי יקרה לליבה?"שאלה בבכי.ראיתי שהיא עמדה ליפול,אז שמתי מהר את האגרטל על השולחן,ואז העמדתי את אליס,ואז לקחתי ממש בעדינות את הורד מידיה של איב,ושמתי את הפרח באגרטל. שמתי את האגרטל במקום,טיפה בפינה כדי שלא יפול."כן,ושברת לה אותו.היא באמת אהבה אותך.לא ראית את הניצוץ שהיה לה בעיניים כשהיא דיברה עלייך. רק את קיבלת ניצוץ כזה"אמר בשלווה וחייך."אלינור,אני מצטערת. לא ידעתי שסלחת לי.אבל אני שמחה לדעת שכן סלחת.אני מצטערת" מלמלה לעצמה כאשר היא כפופה על הרצפה ודמעות נופלות מעינייה. "אמא,למה את בוכה?" שאלה איב עצובה את אימה. "אלו לא דמעות עצב.אלו שמחה.כשתיגדלי טיפה,תביני."אמרה אליס כשהיא מוחה את דמעותיה, והיא מחייכת."היא רק רוצה שתבואי ותביאי לה את הורד שלך.וזהו.זה יקל עלייך"אמר גרי ועזר לאליס לקום ממקומה. "מה הורד שלי?"שאלה מבולבלת. "סגול"אמרתי וקמתי ממקומי."מה?"שאלה אליס מבולבלת מימה שאמרתי."צבע הורד שלך סגול,קרוב לורד של אחותך,והורד של איב הוא ורוד" אמרתי ויצאתי מהחדר.אני זוכרת שראיתי שיח ורדים סגולים בגינה. הגעתי לגינה שליד המסדרונות שלנו, והלכתי לשיח הורדים. ורדים סגולים.הוצאתי מספריים שתמיד היו לי בכיס. "למה יש לך מספריים בכיס?"שאל אליס כשהגיעה למקום.היה לי קשה בגלל שהיו סיבוכים עם הגבעולים, והיו קוצים,והיה כבר חושך. "תביא לי"אמר גרי כששמע אותי מסננת מילים.הבאתי לו את המספריים,והרגשתי איך דם נוטף מידי.לא רציתי להדאיג אותם טיפה,אז פשוט החבאתי את ידי מאחורי גבי.ראיתי שגרי נעמד למצב רגיל ומסתובב אלינו.ומגיש את הורד לאליס. "הינה" אמר והגיש לאליס את הורד."הורד שלך כחול, נכון?"שאלה אליס והסתכלה בעינייו הכחולות. "החשכה,חוסמת הכל"אמר והלך לכניסת הביניין.נכנסנו אחריו,והוא הוציא ורד כחול כהה בין אצבעותיו. "ואת,תיצתרכי למצוא את שלך"אמר והסתכל עלי."איך אני אמצע אותו?"שאלתי טיפה מבולבלת. "לפי הנשמה שלך"אמר וסובב את הורד שלו בעזרת שתי אצבעותיו."אז,אין ורד כזה" אמרתי מתוסכלת."יש,פשוט לא ראית אותו.הוא בחדר שלך"אמר והצביע למסדרון שהחדר שלי נמצא בו."זו בדיחה?" שאלתי בבלבול. "לא,הוא באמת בחדר שלך"אמר בפנים אדישות.לא היה לי מה להפסיד,אז רצתי לחדרי ולא ראיתי אותם בנתיים שוב.
"אז,את ניהנת בנתיים להיות אם?"שאל גרי את אליס."למה אתה מתכוון?"שאלה מופתעת ומבולבלת."היא כמו בת בשבילך. היא אולי מראה שהיא לא רוצה אם,אבל בתוך תוכה היא כל כך רוצה את ההורים שלה בחזרה,שהיא מוכנה למות"אמר גרי והסתכל על המסדרון אליו רצתי. "מה?איך,איך אתה יודע את כל זה?"שאלה מבולבלת והסתכלה עליו."העיניים.הן מראות כל מה שצריך לדעת. פשוט הסתכלתי עמוק בעיניים שלה.וראיתי את הכל.או כל מה שהייתי צריך לדעת"אמר ועדיין הסתכל על המסדרון."אני לא אומרת את זה לעיתים קרובות,או בכלל, אבל אתה מצאת חן בעיניי" אמרה בחיוך קטן."זה למה אני מנסה להתרחק מאנשים.אני פשוט, אומר משהו שמצא חן בעיניי אנשים.בגלל זה אני מעדיף לסתום" אמר ושם את הורד בכיסו והניח את ידיו על ראשו."עם זאת,כל מה שקרה לך,היא עכשיו עוברת.אני רק מבקשת שלא תנטוש אותה.תעזור לה להתגבר על כל סבל קטן"אמרה אליס בפנים רציניות,וטון עצוב."היא סיפרה לי.אכן סיפור עצוב.אם זה יקל עליה,אין לי בעיה להשאר פה.אני זקוק לעבודה יותר טובה ופחות בודדה"אמר והסתכל על המקום טיפה."במה עבדת?" שאלה אליס מסוקרנת. "מוכר ורדים" סינן בשקט.ואליס לא הבינה. "מה?"שאלה טיפה צוחקת."מוכר ורדים"אמר בכניעה. "מה?אין פלא שאחותי אהבה אותך,היא הייתה חולה על פרחים"אמרה אליס בנוסטלגיה."את עדיין זוכרת את זה?"שאל טיפה מחייך."נו כן,אולי לא ראיתי אותה למשך 10 שנים,היא הייתה בת 14,היא לא הייתה בת 5 שעדיין לא ידעה מה היא אוהבת.הייתה לה אובססיה רצינית עם פרחים. פשוט היה לה חדר מלא פרחים,והיא למדה על צמחים עוד.הייתי כל כך גאה בה"אמרה אליס עם עצב בקולה. "אז,למה עזבת אותה?" שאל גרי בקול עצוב טיפה. "היו לי בעיות. רציניות.איימו להרוג אותי ואז להכריח קרוב משפחה לעבוד.אז ברחתי.הם לא גילו על אחותי,ולא אותי.ואז אחרי שנה גיליתי שתפסו אותם.זאת אומרת שהם מחוקים לי מהחיים לגמרי.כי גם, הוציאו אותם להורג.כי הם עשו פשעים במשך דורות.ובגללי תפסו אותם. ואז חיפשתי את אחותי למשך 3 שנים,אבל וויתרתי.ובאותה שנה ניסיתי לשכוח מימנה.באותה שנה גם הכרתי מישהו, אה, שכבנו, ואיב נולדה.אני זוכרת,חפרתי לאלינור כל כך הרבה שאני חולה על השם איב,שהיא כניראה זכרה את זה אחרי כל הזמן הזה. אבל,המניאק נטש אותי, והרגשתי את כאבה של אחותי.ואז, הסתובבתי ברחובות עד שראיתי נער אחד.הוא היה במצב יותר גרוע מימני,הוא לא היה נער,הוא היה ילד.וזה היה אדמונד. הוא אמר שהוא יכול לעזור לי.נו,הסכמתי.וכשהגעתי לביתו ראיתי שזה בית שכמעט נהרס.והוא גר עם אחותו.הוא נתן לי סוג של בית קטן. ילד,בן 11 הביא לי בית."אמרה טיפה צוחקת.אך גרי רק חייך ושתק.נותן לה להמשיך."גיליתי גם שהייתה לו אחות בגיל שלו.לה קראו ליסה."אמרה והתכופפה כדי לא להראות עצב על ליסה. "אחרי יומיים,מצאתי את הפנימייה הזו.הם אמרו שאני יכולה לעבוד אצלם,וכך גם להביא את הילדים שלי.התחלתי להגיד אטומטית שיש לי בת אחת, ואז כללתי גם את אדמונד וליסה.מהר רצתי לבית הזה,ואמרתי לו שמצאתי לנו מקום לגור.הוא לא הסכים בהתחלה.לא האשמתי אותו.אבל אחרי שהיתחננתי,הוא הסכים.כי אני הסכמתי לרדת לרמה כזו.ההתחלה בפנימייה הייתה נוראה.המורים לא שמו עלי,תמיד אדמונד פחד לעבור בפנימייה בגלל אלו שלמדו פה.כי הם הציקו לו כי הוא היה די נמוך,וקטן מהם. וגם הם הציקו לאחותו.גם פיזית.אז אדמונד עמד בשבילה. אבל היא הצליחה לפעמים רק להסתדר לבד.אז הלכתי איתם תמיד, כי הם היו עושים מטלות כדי לחיות פה.ואז התלמידים התנהגו אלי רע.אבל,הצלחתי להתעלם מזה."אמרה בעצב,מנסה להחזיק דמעות."היו כאן נשים שניקו ובישלו. הן עזרו לנו הרבה. ודיברתי איתן.ואז הפירחחים הללו עזבו.והגיעו חדשים,הם הביאו יותר כבוד אלי,אבל לפעמים הציקו לאדמונד ולליסה.אבל,הם הצליחו להחזיק מעד.בגלל אחד והשנייה.הם גם עזרו לי לטפל באיב. ואז הם התחילו ללמוד. מאז לא הציקו להם,אבל לי כן.הם עזרו לי,ורבו יותר מדי,בעיקר אדמונד.הוא לא טיפוס של קרבות, הוא יותר של שלווה. אבל הציקו לאחותו הרבה. כי היא הייתה מאוד חכמה אבל לא הסכימה לעזור למישהו כשהוא איים עליה.כי ידעה שאדמונד יעזור לה.הוא לא ישר התחיל עם מכות,הוא דיבר. הוא לא התחיל את המריבה,אלא זה שהציק לליסה.ויצא מצב שכולם פחדו מימנו. אבל הבעיה שהוא לבש מישקפיים,זה הפריעה לו פשוט יותר מדי.אבל הוא התרגל מדי פעם להיות בלי משקפיים. ועכשיו הוא בלי.וגם בלי ליסה"אמרה בעצב."מה קרה לה?"שאל גרי אחרי ששתק הרבה זמן."היא נדרסה.פשוט ככה, מטר מאדמונד. שניה לפני שראה אותה"אמרה ודמעות קטנות התחילו לרדת מפניה."אני מצטער,שאת נאלצת לומר את כל סיפור חייך אלי,למרות הכאב"אמר והשפיל את מבטו."זה בסדר. אני זו שצריכה להצטער.כשיש לי נושא אני מדברת בלי סוף.פשוט נון סטופ"אמרה טיפה צוחקת,וגם גרי צחק איתה."לקח לי לפחות 20 דקות למצוא את הפרח!"צעקתי על גרי כשהבנתי שהם לא ידברו על משהו אישי ופוגע."אני לא יודע מי שם לך את זה ואיך. רק ידעתי שזה בחדר שלך"אמר מגן על עצמו."טוב,רק בגלל שאתה מצאת חן בעיניי אליס אני אוותר"אמר והסתכלתי על הורד השחור שלי.ושמתי לב שאליס מסמיקה."כן,שמעתי את כל השיחה שלכם.כמה זמן ניראה לכם שלוקח לי לקחת ורד מהחדר?" אמרתי טיפה מתגרה. "אז,החלפתם כבר טלפונים?" שאלתי כמו תמימה אותם אחרי שהם לא דיברו כמה זמן."עוד לא" אמרה אליס,בקול רגיל."נו…"שאלתי מנסה למהר ביניהם.הם עשו את עצמם ניזכרים ואז הגישו אחד לשני את הטלפונים שלהם.הם הקלידו את הטלפון של עצמם ואז הגישו את הטלפון בחזרה. "למה דווקא כשהגעתי אתם שותקים, מובכים?"שאלתי חושדת. "אני עייף" אמר גריי.הוא לא צחק,הוא ניראה כאילו היה ער למשך כל הלילה."עכשיו השעה 9,כמה זמן לקח לך להגיע לפה?"שאלה אליס את גרי."הוא אמר שעתיים"אמרתי מפנה את ראשי.אני מתחילה להבין שהם מחבבים אחד את השנייה,למרות שהוא היה כמעט נשוי לאחותה."אה, אולי כדי שתשאר כאן,אתה ניראה כאילו אתה עומד להרדם."אמרה אליס והסתובבה טיפה לכיוון חדרה. "אני בסדר,עכשיו אין מכוניות,אז אני אסע-"לא נתתי לו להשלים. "שעה.גרי,תעשה לכולנו טובה,ותחסוך לנו חתיכת דאגה.תישאר כאן.אוקיי?"שאלה אליס. "גריי" אמרתי וניערתי את ראשי לצד של החדר של אליס.מי יודע מה יקרה לו."הא, טוב, אם אתן כל כך דואגות.אני אשאר"אמר בחיוך קטן."אני הלך לעשות לך מקום,או שאתה מעוניין ברצפה?"שאלה אליס צוחקת והלכה לחדרה.וגריי גיחך גם."אז מה אני רואה?" שאלתי אותו בחיוך קטן וזדוני."לא,אל תחשבי על זה אפילו!" אמר ישר בקול תוקפני."כמו שאמרת,רואים הכל בעיניים."אמרתי והסתובבתי לכיוון חדרי.ושמעתי את גריי מסנן."אני באמת צריך לסתום"בקול מקטר ועצבני.ואני צחקתי לעצמי.