משפחה ~פרק 6~

קמתי מהר בריצה לכניסה של הפנימייה,לא הזיז לי שאני רק עם טרנינג וחולצת טי.הוא חיכה פה שעה וחצי כי אני שכחתי. הגעתי לכניסה והרגשתי את הקור תוקף אותי.אבל לאונrד לא היה שמה. רצתי מהר לשער של הפנימייה וראיתי את הראש השחור שלו. רצתי מהר אליו והרגשתי שהגוף שלי מתחמם.אז הוא הסתובב וראיתי את העיניים הכחולות הישנות והטובות ואת החיוך הדבילי שלו.כשהגעתי אליו לא בלמתי אלא נפלתי עליו לחיבוק חם.אחרת התחלתי להתקרר. \"מה את שרוטה?לא זו לא שאלה,את באמת כזו!למה יצאת ככה?\"שאל דואג ואז התחיל לדחוף אותי לכניסת הפנימייה כשאני מריחה את הפיצה האהובה עלי.וצד אחד שלו רק עם זיתים.\"כי רק לפני כמה דקות קלטתי שאתה מחכה פה שעה וחצי\"אמרתי מגנה על עצמי ומנסה לא לקחת לו את הפיצה.הוא הוריד את המעיל שלו ושם אותו עלי.כרגיל.\"אני חיכיתי כאן חצי שעה.אני חשבתי שכשאגיע את תהרגי אותי,אבל לא היית.אז ניצלתי כי את איחרת\"אמר בגיחוך ושם עלי את היד שלו,למרות שעדיין רעדתי. \"נשארת אותה סתומה כרגיל\"אמר בייאוש ונדנד את ראשו.\"אבל אתה אוהב את הסתומה הזו\"אמרתי בחיוך חנפן אליו ונכנסנו לפנימייה. ישר חום תקף אותי והורדתי את המעיל מימני.\"את בטוחה שזו פנימייה?כי זה נראה כמו סצנה מסרט אימה..\"אמר חושד והסתכל בכל מקום לחפש נפש חייה.\"יום שבת היום.כולם ישנים.חוץ מחברים שלי אולי,אולי הם בחדר שלי\" אמרתי בהרמת ידיים.\"חברים?\"שאל מבקש הסבר.\"נו חברה ושני ידידים\"אמרתי מנסה הסביר לו.\"אני לא אבקש פירוט כי אני יודע שאת לא אוהבת את זה\"אמר והרים יד אחת.כי השנייה החזיקה את הפיצה.הגענו למסדרון הבנות.\"איזה חדר את?\"שאל. \"בו נראה,עם המזל שלי.תנחש\"אמרתי בטון תמים מזויף.\"100?\"שאל בייאוש. \"בינגו!\"אמרתי והצבעתי עליו.\"טוב בוא נלך,אחרת הפיצה תיתקרר.\"אמרתי ודחפתי אותו קדימה.\"אה ברור,עמדתי חצי שעה בקור 0 מעלות,וכאן היא תיקרר?\"שאל כאילו התשובה מובנת מאליו. \"כן\"עניתי במהירות ודחפתי אותו לחדר שלי.ראיתי שאנחנו חדר 40.אחרי ריבים וקיטורים מלאונרד הגענו לחדר שלי.פתחתי את הדלת,והיו שמה השלושה והיחידים-ליליאן, אדמונד ומייק. דחפתי יותר חזק את לאונרד שבהה בליליאן והיא בו.יופי זה מה שאני צריכה. הוא כמעט נפל אבל ברור ליליאן תפסה לו את היד שהוא החזיק עם הפיצה.אבל הוא עדיין נפל,והיא פתחה את הפיצה.היא ראתה את החלק שלי לפי הפרצוף שלה.\"זה שלי,תיחלקו אתם\"אמרתי ולקחתי חתיכה משלי. כל אחד לקח רגילה ובסוף לאורנד שהיה על הרצפה,ובהה בכולם פרצוף כעוס כי אכלו לו את הפיצה.במיוחד עלי.\"יופי עכשיו אין לי פיצה\"אמר בעצב מדומה ואכל את החתיכה שלו בקושי.\"רוצה קח את שלי.\"הצעתי לו והתיישבתי על הרצפה לידו.\"אני אוותר, תודה. אז את תגידי לי מי החיות האלו שאכלו לי את הפיצה?\"שאל את השאלה בקול חמוד ציני.אז ליליאן בעטה לו ברגל.והוא קיפל את הרגל לעצמו.\"הממ..אני רואה למה אתן חברות\"אמר וניסה לעור פליטות כאב,ושיפשף את האזור הכואב. \"האלימה,ליליאן.או לילי,או ליל,או אנה,או אן איך שנוח לך\"אמרתי והסברתי בדרך שלה.\"רק ליליאן או ליל\"אמרה והגישה לו יד.והוא לחץ אותה.\"לידה מייק,אח שלה\"אמרתי והצבעתי על מייק.הם לחצו ידיים. \"אני משתתף בצערך\"אמר לאונרד בטון מנחם מזוייף למייק.\"אני סובל עוד אחת\"אמר בטון מנחם מזוייף גם.אני בעטתי למייק ברגל וליליאן בלאונרד.שניהם נאבקו בכאבים,במיוחד לאונרד. \"ככה אתן מקבלות אורחים?\"שאל אדמונד צוחק.\"וזה אדמונד,הקורבן הראשון שלי בפנמייה הזו\" אמרתי בחיוך מנצח והראתי עם ידי על אדמונד.\"הוא נראה כמו אחד שנשאר תמים כל חייו\"אמר ולחץ את ידו של אדמונד. \"כי אני יודע מימה להזהר.הייתה לי אחת די קרובה\"אמר בהרמת ידיים. ושמתי לב לעצב קטן בעינייו.\"אה,קט\',אני ואריק הבנו לך עוד משהו\" אמר וחיטט בכיס של המעיל שלו.אני הסתכלתי עליו במבט לא ברור ואז ראיתי שהוא הוציא מתנה קטנה.טמבל!הוא הגיש אותה אלי בחיוך קטן.\"אה,לאו,בוא נצא רגע לדבר\"אמרתי ואדמונד כבר הבין,הוא הרים אותי מהיד ואני הרמתי את לאונרד ויצאתי מהדלת של החדר וסגרתי אותה כדי שלא ישמעו אותנו.\"הם לא יודעים על מה שקרה לי!חוץ מזה,זה אמור לעודד אותי?\"אמרתי לחוצה.\"לא ידעתי.ורצינו להביא לך ביום ההולדת שלך.קחי\"אמר מגונן על עצמו. \"מה עכשיו אני אגיד להם?\"שאלתי לחוצה.\"את האמת.\"אמר בפשטות.\"איך אני אגיד.אה שכחתי להגיד לכם משהו,יום לפני שבאתי לפה נשרפה לי המשפחה וזה היה היום ההולדת שלי.כן ממש הגיוני!\"אמרתי לו לוחשת וצובחת.\"קט\' את סומכת עליהם?\" שאל והסתכל לי בעיניים.\"כן,אני סומכת עליהם\"אמרתי והסתכלתי בעינייו.\"אז תגידי להם.אני בטוח שיש להם סוד שגם הם מסתירים מימך.\"אמר מנסה לעודד טיפה.\"טוב.תשאר פה\" אמרתי ופתחתי את הדלת.הוא התיישב על הרצפה ואני סגרתי את הדלת.

הרגשתי מתוחה והם הסתכלו עלי במבטים מבולבלים. \"אה חברה,יש לי משהו לספר לכם.\" אדמונד רצה להגיד משהו, אבל ליליאן הקדימה אותו.\"גם לנו\"היא אמרה וראיתי את אותו עצב שהיה לארבעתנו.\"אז ככה.לפני כמה ימים.ה-15 לדצמבר,היה לי יום הולדת 16\"אמרתי ונשמתי נשימה הכי עמוקה שנשמתי אי פעם. \"וביום הזה,נשרף לי הבית עם הורי ואחי\"אמרתי והרגשתי את הדמעות עומדות בעיניי. שמעתי דפיקה ולאונרד הכניס את הראש. אני הנהנתי והוא הבין שסיפרתי להם,אבל הוא עדיין ישב בחוץ. \"הא,מסביר כמה דברים\"אמר מייק בגיחוך וטון מריר לעצמו.\"הסוד שלנו הוא ש…\" ליליאן התחילה אבל אדמונד המשיך אותה. \"שהייתה לי אחות שהיא את.הפנים והגוף,ואת כמעט קופי שלה.אבל הבעיה שאת אדם שונה לגמרי.אבל היא מתה לפני 8 חודשים.ה-15 לאפריל גם.\"אמר והשתתק.לא יכל יותר.הבנתי אותו.וליליאן המשיכה אותו עם דמעות,ומייק כיסה את עינייו עם ידו כדי שלא יראו את הדמעות.\"אדמונד ליווה אותה עד השער ששמה פגשת את לאונרד כנראה,ואז כשהוא הסתובב לפנמייה,הוא שמה אותה צועקת לו שהיא אוהבת אותו,וכשהוא הסתובב,הוא לא ראה אותה.הוא ראה אותה דרוסה על הכביש. הנהג המשיך לנסוע.וככה נגמר הסיפור שלה.\"אמרה והדמעות ירדו מפניה עוד יותר.התיישבתי על הכיסא שלי וניסיתי לעכל הכל.אבל זה היה קשה.הדמעות שלי ושלהם יצאו בלי סוף.אבל הכי קשה היה לעכל שהם התחברו אלי כי ניראתי למישהי שמתה.לא למי שאני. קמתי מהכיסא והלכתי לחדר האמבטיה. סגרתי את הדלת ונעלתי את עצמי שמה. גיליתי שהטלפון שלי שמה.אז לקחתי אותו ושמתי שירים.שמתי את השיר,ובכיתי לעצמי. נשענתי על הדלת והרגשתי שמישהו דופק לי בדלת.זו הייתה ליליאן.\"קטיה?\"אחרה בקול רועד אחרי בכי.\"תלכו.אתם לא רציתם אותי בכלל,רציתם את הנערה שדומה לי.אם אני הייתי לא דומה לה הייתי לבד כרגיל.פשוט תלכו!\"צעקתי לה מעבר לדלת.היא לא אמרה דבר.שמעתי את הדלת נפתחת,אבל היו צעדים לכיווני.\"קטיה,אנחנו נוכל לדבר?\" שאל אדמונד פגוע.\"אין על מה לדבר. אתה רצית את אחותך הישנה, לא את קטיה שעכשיו חייה.לך מפה\"אמרתי לו בעצב והמשכתי לבכות.אני תמיד הייתי צריכה לדעת.אין בן אדם שאפשר לסמוך עליו.אפילו אם הוא נראה כמישהו שרק עוזר לך. הוא יהיה בוגד בסופו של דבר. \"קטיה,את בסדר?\"שאל לאונרד מבעד לדלת.\"תעזוב אותי.אני רוצה להיות לבד\"אמרתי לו בכל כוחי בקול הכי קרוב לרגיל. \"טוב, אני אלך הביתה אוקיי?\"שאל מודאג.\"אהה.ד\"ש לאריק.ביי\"אמרתי עדיין בקול רועד.\"ביי\"אמר ושמעתי את דלת חדרי נסגרת.המשכתי לבכות.פרקתי הכל עד שכאב לי הראש.או עד ששמעתי דפיקה בדלת
~נקודת המבט של השלושה~
\"היא עכשיו בחיים לא תסמוך עליינו\"אמר מייק בעצב.\"היא רק הייתה דומה לליסה במראה,לא בהתנהגות או משהו אחר.ולמדתי להתחבר אליה.אבל היא תחשוב שזה שקר\"אמר אדמונד בעצב. \"אני לא מתכוונת לוותר.כשאני קיבלתי חברה חדשה,אני לא מתכוונת לאבד אותה\" אמרה ליליאן בהכרזה.\"מה תעשי?\"שאל מייק חסר פתרונות.\"הכל\"אמרה ורצה לחדרה של קטיה, והשניים אחריה.היא דפקה בדלת,אבל אף אחד לא פתח אז היא פתחה את הדלת ופתחה את הדלת של חדר האמבטיה שקטיה ישבה בו שבורה.\"אל תיכנסו,היא שבורה מדי\" אמרה ליליאן להם.
~לקטיה~
ליליאן התקרבה אלי כך שהעיניים שלה היו מול שלי.\"קטיה,תגידי לי את האמת בעיניים שאת לא רוצה יותר להיות בקשר איתנו\" אמרה בקול רועד.ראיתי עד כמה שבורה היא הייתה,והיא כנראה ראתה אצלי אותו דבר.\"אני רוצה להיות איתך,אבל אני לא חושבת שאני אצליח לסמוך עליכם\"אמרתי בכנות,והדמעות שלי התרבו. \"קטיה,פליז,עוד צ\'אנס.יש בך מה שלא היה בה.יש לך התנהגות שונה אופי שונה והאישיות שלך שונה.ואנחנו התחברנו אל כל זה.אנחנו לא יכולים לאבד עוד מישהו.קטיה בבקשה,זה יותר כואב לנו מאשר לך.\"אמרה בקול רועד וכן.ראיתי את הכנות בעיניה. ראיתי שהבנים רואים עד כמה היא מנסה והם מוצאים חיוך קטן.\"אני חושבת, שאני אתן לזה נסיון.אני אתן לחברות בינינו עוד צ\'אנס\"אמרתי בחיוך קטן.אני רציתי להיות איתם עוד,אבל אני לא אצליח לסמוך עליהם כמו מקודם.אני צריכה את הזמן שלי. ליליאן חייכה חיוך גדולה וחיבקה אותי חזק סביב הצוואר.\"אם אתם לא באים עכשיו אתם תהיו מתים\" אמרה ליליאן לאדמונד ומייק באיום.הם הקשיבו לה וחיבקו אותי יחד איתה ואני אותם. נתקענו ככה כמה זמן עד שנמאס להם.הם עזרו לי לקום.קודם שטפתי את פני,וחיכינו עד שהאדום ירד מהפנים שלנו. ישבנו בשקט,והקשבנו לשירים מהמחשב שלי.אחרי ששמנו לב שאנחנו בצבע גוף נורמלי,קמנו לארוחת בוקר.וראינו שכל הפנימייה שמה,הרוב לבוש.אבל אנחנו עדיים בבגדים שישנו איתם.לקחנו את האוכל שרצינו והתיישבנו לאכול.האוכל של היום היה גרוע,במיוחד הוסיפו אפונה.אז לקחתי כפית מפלסטיק והתחלתי לכוון אפונה על כל מיני אנשים.החברה אמרו לי להפסיק כי אז יהיו לי צרות אבל המשכתי.עד שהתעקמתי וזה פגע למייק במצח.ניהיה לו סימן אדום באמצע המצח.אני ליליאן ואדמונד התחלנו לצחוק על כל הקפטריה.כולם הסתכלו עלינו כאילו אנחנו מפגרים.הפסקתי לצחוק כשהרגשתי שמייק זורק עלי אפונה.ומפה התחילה מלחמת אוכל.הוא התעקם וזרק על מישהו תירס או לא יודעת מה,ההוא התעקם וזרק על אחרים. בקיצור,כל הפנימייה רבה מלחמת אוכל. בסופו של דבר יצאנו מהקפיטריה מלוכלכים באוכל.\"מה אמרנו לך קטיה?\"שאלה ליליאן אותי במבט אדיש וכועס ועייף.\"למה אני אשמה שמייק התעקם?\"שאלתי תמימה.\"לא היית צריכה מההתחלה להתחיל עם זה.עכשיו יכולנו לאכול אוכל נורמלי\"אמר אדמונד בעצבים.\"מיס קאוליטז בואי הנה מיד!\" שמעתי קול של מורה. הסתובבתי וראיתי מורה לא מוכרת.באתי אליה ועמדתי מולה.\"שמעתי את השיחה שלכם.על כך שפתחת את המלחמה הזו מלכתחילה,אני אוסרת עלייך לצאת מהחדר.או למישהו להיכנס אליו למשך חודש!\"אמר בכעס. \"מה?!אבל איך את רוצה שאני אוכל?\" שאלתי המומה מדבריה.\"יבוא אלייך כל שעת ארוחה מישהו ותאכלי את האוכל בחדרך. ויבואו אלייך גם כדי שתוכלי לחזור על החומר.ברור?\"אמרה לי בכעס ואיום.\"ברור\"אמרתי והורדתי את ראשי. רק שבתוך תוכי קיללתי אותה בכל כך הרבה שפות ומילים,שאף אחד בחיים שלו לא שמה בבאת אחת.הלכתי חזרה אל האחרים.\"אני נעולה בחדר שלי למשך חודש. לבד.\" אמרתי בעצב. \"ואת לא הקשבת לנו\"אמר אדמונד בייאוש ואכזבה. \"מר ארמסטרונג בו הנה!\"קראה המורה שוב ומייק הלך אליה.הם דיברו כמה זמן,הוא נראה מופתע,כנראה שואל למה הוא או מה הוא עשה.הוא חזר אלינו. \"יופי קטיה,עכשיו אני צריך להיות המשרת שלך\"אמר בכעס והתחיל ללכת למסדרונות.ואנחנו אחריו. \"מה זאת אומרת?\"שאלתי מבולבלת.\"זאת אומרת שאני צריך להביא לך את השיעורים שלך ולבדוק שאת עושה אותם, ולהביא לך את האוכל בזמן\"אמר בכעס והלך לחדרו.\"לא ידעתי שהוא עד כדי כך יכעס עלי\"אמרתי טיפה בעצב.\"הוא פשוט כועס כי הוא בעונש.הוא יעבור על זה.עכשיו תלכי לחדר שלך.את צריכה להתקע שמה הרבה זמן\"אמרה ליליאן ורצה לחדרה ואני זחלתי לשלי.אחרי 5 דקות הגעתי לשלי.פתחתי אותו ואז שמתי שירים במחשב ונשכבתי על המיטה.ואז נזכרתי בספר מהמורה אליסה,נזכרתי שעצרתי בחלק שאוגאסטוס והיילי עולים למטוס לגרמניה עם אמה.חיפשתי את הספר והמשכתי לקרוא אותו.עברו הרבה שעות ולא שמתי לב.כולי הייתי דמעות בפרק 21 .אני פשוט בכיתי נון-סטופ. ואז שמעתי דפיקה ומייק נכנס לפה.אז למה הוא דפק אם הוא נכנס.\"מה אם הייתי מתלבשת?\" שאלתי אותו בקול מתגרע,שרעד בגלל הבכי.\"למה את בוכה?\"שאל מודאג.כנראה חשב שזה בגלל שהוא כעס עלי.\"סתם.הדמות המשנית מתה\"אמרתי באדישות.\"למה אתה פה?\"שאלתי אותו והסתכלתי עליו בבלבול.\"לדעת שאת לא עושה משהו חשוד.אחרת אני גם אמור לשמור כל כמה שעות שאת חייה\" אמר בגיחוך.\"טוב צא,אני רוצה להמשיך לקרוא את הספר, ואני כבר רואה שלא נוח לך לראות אותי בוכה\"אמרתי ודחפתי אותו החוצה.\"טוב ביי\"אמר צוחק ויצא ואני אמרתי לו.נשכבתי שוב על המיטה והמשכתי לקרוא.אחרי כמה דמעות והרהורים הגעתי לארבעת המילים האחרונות של הספר.כשקראתי את המילה אחרונה הרגשתי שחלק עצום נקרא לי מהלב.זה לא הגיוני.איך נגמר הספר.רק מלהבין שהוא נגמר אני בוכה מחדש.שמתי את הספר על השולחן אחרי שנרגעתי,וראיתי ספר עם שם מעיניין.\'13 סיבות\'.קראתי את התקציר והוא מסופר על נער שקיבל קלטות מנערה,7 קלטות,13 סיפורים וסיבות למותה. בכל סיפור היא מדברת על מישהו.ואשמים בבחירה שלה 13 אנשים.דווקא את הבחירה פה לא כל כך אהבתי.התחלתי לקרוא ולקרוא,והגעתי לקלטת שנייה צד ב\'.סיפור רביעי. בנתיים אשמים ג\'סטין,אלכס,ג\'סיקה וטיילר. .המשכתי לקרוא עד שדפיקה בדלת הוציאה אותי מריכוז הקריאה. קמתי אל עבר הדלת ופתחתי אותה.עמדה שמה נערה עם שיער שחור והעיניים שלה היו חומות. הוא חייכה חיוך קטן.\"את קטיה קאוליטז?\" שאלה והצביעה עלי מקווה שצדקה.\"כן.ומי את?\" שאלתי בנימוס וגיחוך קטן.\"אני קורטני קלרקסון.אני \'המשרתת\' השנייה שלך\" אמרה את המשרתת בצער וייאוש ועצבים.מה אני צריכה להאשים אותה? \"מצטערת על זה,הזהירו אותי לא הקשבתי\" אמרתי באכזבה על עצמי ולחצתי את ידה.\"טוב,היה יכול להיות גרוע יותר.הייתי צריכה לייתקע עם מעריצת פופ\"אמרה בהרמת ידיים.\"רגע,אם לא אני הייתי צריכה השגחה אלא מישהו או מישהי אחרת עדיין את ומייק הייתם?\"שאלתי טיפה מבולבלת. \"כן,זה עונש לכל החיים שלנו.בגלל שפרצנו לחדר של המנהלת לגנוב את החומר המיוחד שלנו.גם על כסף שגנבנו, ועל הגמילה. סיפור ארוך, ואותו תשמעי מליליאן,כי היא יודעת אפילו משהו שאנחנו לא יודעים\"אמרה בהרמת ידיים. \"הא,עבר פלילי. נוסטלגיה\"אמרתי עם חיוך ציני והסתכלתי על נקודה במסדרון ונזכרתי ששתי הפעמים שנשארתי בתא מעצר למשך שבוע. \"הו..מה עשית?\" שאלה בחיוך שטני וסקרן ונכנסה לחדרי. ברור. כדי שלא ישמעו מה עשיתי.\"שבוע אחד,כי דקרתי מישהו לפני שנתיים.ושבוע וחצי בגלל שקשרתי מישהו למכונית שלו והתחלתי טיפה לנסוע בה ואז יצאת מימנה בקפיצה.\" אמרתי בחיוך ציני עם מרירות. \"אוהו.גם הגנה עצמית, וסגנון משופר של ימי הביניים. אהבתי\"אמרה עם חיוך שטני.שמראה שהיא שמחה.\"יופי!סוף סוף מישהי מבינה שדקרתי את הטיפוס להגנה עצמית כשהוא בן 30 ומשהו והוא היה עם רובה נגדי\" אמרתי בשוק ושמחה.הראשונה שהבינה אותי.\"אהה,את יודעת את ממש דומה לליסה.אבל היא לא הייתה שמה אותו על מכונית כמוך\"אמרה מרוצה,ואז טיפה נעצבה. \"כן,אמרו לי כבר.הסיפור שלה גם לא משהו\"אמרתי בעצב קל ונזכרתי בסיפור שלי.\"אה גם לך.אני לא רוצה ליישמע קרת-לב,אבל אני לא אוהבת סוג דיבור כזה\"אמרה טיפה לא מעוניינת. \"את יודעת,אומרים שאנשים שעכשיו חסרי לב,פעם דאגו יותר מדי\"אמרתי לה בחיוך קטן.\"אני לא מכחישה.באמת דאגתי יותר מדי.אבל לאנשים הלא נכונים.ועכשיו אני לא יכולה לדאוג שאלו שכן מגיעה להם.כי אני מפחדת שבסופו של דבר זה יחזור אלי בכאב\"אמרה באדישות והסתכלה על נקודה בחדרי. \"אלו היו \'חברות וחבר\' שלך?\"שאלתי,אבל ידעתי את התשובה כבר.את החברים והחברות אמרתי בטון מופלא ומזויף. היא רק הנהנה והפילה את מבטה טיפה.\"מה הם עשו לך?\"שאלתי טיפה דואגת.\"מה הם עשו?מה הם כבר יכלו לעשות. לדקור אותי בגב.פיזית.ואז לנטוש אותי כדי שאני אטפל בבעיות שלהם פצועה. אחרי שחזרתי עוד יותר פצועה הם באו אלי וחבר שלי נגע בי.אבל ידעתי שהם בוגדים.הם חשבו שאני אשכח הכל. למרות שהייתי פצועה. דפקתי את הראש שלו בקיר חזק עד שירד לו משמה דם.ולאחרות משכתי בשיער עד שהן בכו.אחרי שכולם היו על הרצפה הלכתי לחדרי,מיליתי אמבטיה ונרגעתי בה.ואז משום מקום מגיע הטמבל הזה אדמונד.זה קרה לפני שנתיים ואז הוא לבש משקפיים. הוא איבד אותם והתבלבל במסדרונות, וכשהרגיש שדלת פתוח הוא נכנס אליה ואז פתח את שלי כי רצה לשם עדשות. מין הסתם זרקתי עליו בקבוק שמפו כבד, ומתברר שזרקתי חזק מדי כי הוא איבד את ההכרה.שמתי על עצמי מגבת ובאתי לבדוק אם הוא חיי לפחות.הוא פתח עיניים לאט וקם ישר כי נבהל ונדפק במצח שלי.שנינו שפשפנו את המצחים ואני פתחתי עליו פה כי הוא נכנס לי לחדר אמבטיה.והוא הסביר שהוא לא רואה טוב,ולא יכולתי לבדוק אם יש לו זעזוע מוח.בלי ששמתי לב לזמן,ולזה שאני עדיין במגבת.חפרנו אחד לשני.דברנו ודברנו. אפילו השיער שלי התייבש על הזמן שדברנו.ואז כשהתעטשתי הוא אמר לבריאות והסתכל למטה.לא לחזה,ראיתי לפי העיניים שלו לאן הוא מסתכל, לא שהוא יכל לראות משהו טוב כל כך, הוא הסתכל על הכתפיים. ואז קלט שאני בלי בגדים.הוא ניהיה אדום ויצא מהחדר שלי ושמעתי איך הוא דופק את הראש בקיר.ואני צחקתי. בקיצור, הדרך בה נפגשנו היא הזוייה,אבל התיידדנו ואז פגשתי את מייק וליל\"אמרה וגמרה את הסיפור שלה באושר.\"אז איך את ומייק הגעתם לסמים?\"שאלתי עדיין מבולבלת. \"זה,סיפור די כואב.היה מצב ששנינו היינו חולים ולא עשינו זריקות.רק אנחנו. אז הגענו וראינו את האח והוא הזריק לנו את החומר.הבעיה שהוא הזריק לנו סמים.בהתחלה לא ידענו,היינו ממש פעילים.וכשזה עבר היינו עצובים אבל רעבים לעוד.מצאנו את האח הזה,שבכלל התחזה ופרץ לפה.והוא מכר לנו.אנחנו גנבנו כסף מההנהלה כדי לקנות סמים. ואז תפסו אותנו. הם גילו ועצרו את הטיפוס,ואותנו שלחו לגמילה.ואי,איך ליל הגיבה לזה, ראיתי שמייק היה כולו מלא פצעים. ועלי אדמונד צעק יחד עם אחותו.אבל אז אחותו העיפה אותו ודיברה איתי בשלווה כדי שלא יהיה עלי בלחץ גדול מדי.אני התחלתי לבכות מול אדמונד ואחותו.היה לי קשה להאמין שהדרדרתי לזה.ומייק היה חולה כי הוא ביקר אותי ונדבק מימני. חשתי רגשות אשם.עד שכולם הסבירו לי שאני לא אשמה. הצלחתי להרגע מזה.אבל עדיין יש בי ספק שאני אשמה.אבל זה הדבר האחרון שידאיג אותי היום.\"אמרה את הסוף בביטול.\"לכם הסבל עבר.לי הוא התחיל\" אמרתי טיפה בעצב.\"את רומזת שאנחנו סבל בשבילך?\" שאלה כעוסה וחושדת.אבל עם הבעה שאמורה להצחיק אותי. והצליחה. \"לא. פשוט לפני כמה ימים,המשפחה שלי נשרפה ביום ההולדת שלי\"אמרתי באדישות ובעצב.וקורטני הסתכלה עלי ברחמים.אולי הייתי ישירה מידי,אך,אם היא חברה של שלושתם,אז אני יכולה לסמוך עליה.