ילדים גורמים לי לאהוב את המשפחה

יש אנשים שיש להם משפחה מחוברת.
יש את משפחה כהן, שגרה בתחילת הרחוב, בית מספר 2, אם אני לא טועה. בהתחלה עם היו חילוניים, כמונו, אבל משהו קרה, אמא פעם סיפרה לי, והם הפכו לדתיים.
מאז הורים – אבי-גיל ואנה התחתנו, ויש להם שבעה ילדים. כולם יפים ומתוקים, כולם חיים באושר.
יהודה ונתנאל, גדולים ממני בחצי שנה בערך, שלומדים בבית הספר החילוני של השכונה למרות שהרב התנגד לזה. הם שניהם נעימים, וכיף לשחק איתם לפעמים כדורגל. עם שיער שחור מתולתל שניהם, ושניהם גבוהים ממני קצת, אבל הם ג'נטלמנים למופת.
ויש את הבת שלהם, שקטנה ממני בקצת. קוראים לה רחל, אבל אני לא בטוחה. לא דיברתי איתה מאז שהייתי בת חמש, אבל אני רואה אותה לפעמים חוזרת לשכונה עם ההורים, לבושה בחצאיות של הדתיות, הארוכות, ולא מצליחה להבין איך היא מסתדרת בקיץ. היא נררת טוב, עם שיער קלוע בצמות, חום בהיר קצת יוותר משלי, עינים חומות יפות. ילדה יפה, אבל האופי – לא ידוע.
ויש את הילדים הקטנים יותר: אליהו בן השבע, לאה בת החמש, יהונתן שבגיל שלו אני לא בטוחה, אולי שלוש , ויש גם את נַבון בן השנה וחצי. הוא עם יוקי בגן, והוא מתוק.
מעולם לא האמנתי שאני אקשר כל כך שלמשפחה שאנחנו כמעט לא מדברים איתה.
למרות שהם דתיים, הם לא חרדים, ההורים עובדים והילדים לומדים, הבוגרים אפילו בבית ספר חילוני. הם משתתפים בחוגים ובפעילויות שכוניות, בהדלקת נרות חנוכה בכיכר, ובט"ו בשבט כשמסדרים את הפארקים שבשכונה.