מתוקים הם סוג של נחמה…

אני מוצאת לי את הנחמה במתוקים.
אני יודעת שזה לא יעזור בשיט.
רק יגרום למצב להידרדר עוד יותר.
אבל כמו מזוכיסט רב ניסיון, אני לא מצליחה למנוע מהיד הזאת,
הארורה הזאת, להגיע אל העוגה, אל השוקולד, לסרוטונין.
ואני אוכלת, זה בקושי עובר בגרון.
אני נגעלת.
והשקר הזה 'אני יגרום לך להרגיש יותר טוב' עובד עליי כל פעם מחדש.

כמה התאמצתי לא ליפול.
מפגשים קצרים עם המראה.
אני צריכה דיאטה משו…
מחליטה החלטה. ושוכחת בבוקר.
הלחיים מתחילות להתרחב.
נהדר. יש עוד מקום בשביל שהסומק הטבעי והלא סימטרי שלי יתפשט בו…
ואני אגמור לכתוב, ואגש לארון בפעם המאה…
ואמא שוב תעיר לי לגבי המשקל שלי,
אם היא הייתה מכירה אותי מספיק, או מספיק משתדלת בשביל זה, היא הייתה מבינה שהפחמימות אמורות למלא משהו הרבה מעבר לרעב, אמורות לספק תשובה עמוקה יותר מלבטן מקרקרת…