מתנה קטנה – לאתר, לרגל הסיפור ה-100 שלי! מזל טוב ליייי

הייתי ילדה קטנה, עם שתי צמות קטנות, שער בלונדיני וזעיר, גומה אחת קטנה, הייתי קטנת ממדים בקיצור, אחת כזו שקטה, לכתוב זה מה שאני עושה, זה היה כל חיי אבל הכול השתנה.
הכול לא יחזור לקדמותו.
זה היה ביום שלישי, אני זוכרת במדויק, הייתי בביה"ס למחוננים שנמצא בכרמיאל, "מרכז מדע ודעת – תכנית העשרה למחוננים ומצטיינים", המקום היחיד שאני מרגישה בו בטוחה, רק בגלל שכולם כמוני.
אף אחד לא יכול לקרוא לי "חנונית", כי גם הוא כזה.
אף אחד לא יכול לרדת עליי, כי אני יכולה להחזיר לו באותו המטבע, ואז אני לא היחידה שתיפגע.
לשם שינוי.
זו הייתה הפסקה משעממת כרגיל, כיתה ה', ולחשוב שבתחילת השנה עוד לא ידעתי כלום.
זה היה שבוע או שבועיים אחרי שהכרתי את אהוביי, וואן דיירקשן המדהימים (תגידו מה שתגידו, מי שם עליכם? אני חושבת שהם מדהימים אז כדאי לכם לסתום!), ישבתי ליד חברתי הטובה ביותר במרכז, גם היא רשומה לאתר הזה אבל לא אחשוף את שמה במציאות, למרות שיש כבר כאלה שיודעים אותו.
אבל אני עושה את זה לטובתה.
"מה את עושה?" שאלתי אותה, ניסיתי להציץ במחברת שלה, זו שהיא כותבת בה את הסיפורים, שופכת את הרגש על הדף ומעצבת אותו בצורות של אותיות ומילים.
אבל הייתי בטוחה שלי לעולם לא יהיה הכישרון לכתוב, לשפוך את רגשותיי העמוקים ביותר על הדף ולעצב אותם כרצוני, לא כמו שהיא עושה.
"כותבת משו לאתר" היא אמרה, עיוותי את פרצופי, לא הבנתי מה זה האתר שהיא מדברת עליו.
היא ישר קלטה את הפרצוף שלי, התמים והחמוד.
זה שכולם אהבו.
אפילו אני אהבתי אותו, למרות שהוא לא היה מושלם.
ואני בדרך כלל לא סובלת את עצמי.
"אוקיי, זו בעיה רצינית שאת לא מכירה את האתר. זה אחד האתרים הכי מדהימים שיש באינטרנט, יש שם אנשים מדהימים…" (היא התחילה להגיד לי שמות של משתמשים מהאתר, אבל גם את זה אני לא ארשום פה) "… אני כותבת שם כבר הרבה זמן, ועם כישרון כמו שלך גם את חייבת להיות שם!" היא אמרה, מיד הסמקתי קלות, כמו כל פעם שאני מקבלת מחמאה ממישהו, אפילו אם ה"מישהו" הזה הוא אימא שלי…
הלכנו לחדר המחשבים, כן כן החדר שפתוח בהפסקות והשימוש במחשבים שבו חופשי, אפשר לשחק בזמן ההפסקה, אבל רק הפסקה אחת ביום… איזה באסה *-*
התיישבנו ליד המחשב, היא נכנסה לאתר, נכנסה להרשמה, כתבנו את הפרטים, ואז גיליתי את המקום הנפלא הזה…
מלא בילדים מוכשרים, כותבים מרגשים ומתעתעים, כאלה שבסיפורים שלהם לא החזקתי מעמד ובכיתי, או כאלה שפי נשאר פעור שעות לאחר שפרק של הסיפור שלהם הסתיים לנגד עיניי.
אני חושבת שכל אחד שהצטרף\מצטרף לאתר הזה הוא מתנה גדולה, וביחד כולנו מתנות קטנות אחד לשני.
מכונות יוצרות אהבה, רגש, מסתוריות, אכזבה, עצב ועומק לסיפורים שטחיים.
כאלה שהופכים להיות אהובים כלכך בקרב הקוראים של האתר הזה.
וקרובים ללבי ברמה משמעותית.
עד כדי כך שאני אחל לבכות עם שיר של מישהי שאני אפילו לא מכירה במציאות מספיק מרגש אותי, או אם הפרק נגמר ביותר מידי מתח, המחשבות על הפרק הבא לא נוטשות את ראשי לרגע, לא עד שהפרק הבא יגיע.
אז רציתי להגיד לכולם תודה.
לכל מי שליווה אותי במהלך כל הדרך שלי פה, לרגל זה שהגעתי ל100 סיפורים רציתי לומר את זה…
ולתת לאתר היפה שלנו;
מתנה קטנה.
ממני.