נלי בת ה-5

הייתי צריכה להרכיב סיפור מהמילים הבאות: דג, פסטה, נדנדות, שלגיה, ספר.
הינה הסיפור:
השעה היתה כבר 16:00, ואני התקדמתי לעבר ביתם של משפחת בלינסון,הייתי צריכה לעשות בייביסיטר לבתם נלי בת ה-5.
דפקתי בדלת ביתם "הו, הינה את, בואי היכנסי, אני יוצאת עכשיו ואחזור תוך שעתיים, אם קורה משהו תתקשרי אליי, ביי ביי" אמה של נלי נפרדה ממני ואני חייכתי ונופפתי לה לשלום.
"נלי… נלי..?” חיפשתי אותה והיא לא ענתה, עליתי לחדרה, פתחתי את הדלת, וראיתי אותה במיטתה, יושבת, עצובה, מחבקת את רגלייה ומצמידה אותן לביטנה, היא הביטה בי, גילגלה עינייה ומיד השפילה מבטה.
"מה קרה? למה את עצובה?” שאלתי אותה תוך כדי שאני מתקרבת אלייה ומחבקת אותה בעדינות. “איפה אמא? לאן היא הלכה? למה היא הלכה?” שאלה במהירות ונראה היה כאילו עומדת לפרוץ בבכי.
"אל תדאגי, אמא תחזור עוד מעט, בינתיים אני שומרת עלייך" אמרתי וחייכתי אליה, ניסיתי לתת לה הרגשה טובה. “את רוצה שנשחק? נראה טלוויזיה?” שאלתי. “אמא תמיד מקריאה לי ספרים" אמרה והביטה בי כאילו רומזת שרוצה שאקריא לה ספר. קמתי, החזקתי בידה
והלכנו יחד לכיוון מדף הספרים, היו שם בערך 20 ספרים. “את רוצה 'סינדרלה'?" שאלתי מחייכת. “לא, אמא כבר הקריאה לי את הספר הזה" ענתה מיד.
"ומה עם 'שלגיה ושבעת הגמדים'? שאלתי. “אממ, טוב" הסכימה ומיד רצה והתיישבה על מיטתה, מחכה שאתחיל להקריא לה את הסיפור. “היו היו פעם, בארץ רחוקה, מלך ומלכה,
כשהמלכה עמדה ללדת,אמרה 'הלוואי ותהיה לי בת יפהפייה'…” התחלתי להקריא לה את הסיפור והיא הקשיבה בסקרנות. לאחר כרבע שעה, סיימתי להקריא את הספר, הבטתי בה,
והיא נראתה קצת מאוכזבת ומדוכאת. “ומה קרה עכשיו?” שאלתי אותה, והאמת, שקצת התעצבנתי,היה נראה כאילו סתם דורשת תשומת לב.
"את לא מקריאה סיפורים כמו אמא, אמא הייתה מקריאה לי לאט, והייתה עושה קול שונה לכל דמות!” היא החלה להתלונן ואני התאפקתי לא להתפרץ. “אני מצטערת שאני לא טובה כמו אמא שלך, אל תדאגי, היא עוד מעט תחזור ותקריא לך כמו שאת אוהבת" אמרתי.
"אוף! מתי היא תבוא כבר? אני רעבה…” מלמלה בעצב. “בואי אני אכין לך משהו" החזקתי את ידה וצעדנו שתינו לעבר המטבח, היא ישבה בכיסא ליד השולחן, ואני פתחתי את המקפיא, היה שם שניצל דג, חיממתי אותו ובנוסף גם הכנתי פסטה, ניסיתי להכין אותה הכי טוב שיכולתי, לא רציתי לשמוע ממנה עוד תלונה. "הינה, תוכלי, בתיאבון" הגשתי לה וחייכתי אליה. היא טעמה מהדג והמשיכה לאכול בהנאה, ואז עברה לפסטה, טעמה אותה, ופנייה התכווצו מעט, כאילו לא היה לה טעים בכלל, אך המשיכה לאכול ללא רצון.
"זהו" אמרה והרחיקה את הצלחת ממנה ולא רצתה יותר לאכול, את הדג היא סיימה, אך מהפסטה נותר מעט. “את לא רוצה לסיים לאכול את הפסטה?” שאלתי קצת מאוכזבת.
"לא, היא לא הייתה טעימה בכלל, אמא מכינה פסטה יותר טעימה!” התלוננה שוב והפעם ממש התעצבנתי. “תפסיקי כל הזמן להעיר לי הערות! תגידי תודה שאני באה לשמור עלייך ותסתמי את הפה!” צעקתי עליה והיא פרצה בבכי נוראי וברחה מהבית, הייתי מבולבלת, היא רצה כל כך מהר, במהירות רצתי לכיוונה, היא רצה לכיוון הפארק שמאחורי ביתה, היו שם נדנדות ומגלשות ואפילו קרוסלה אך אף אחד לא היה שם חוץ מנלי, וממני.
היא תפסה את אחת הנדנדות והדמעות עוד בעינייה, תפסתי את הנדנדה שלידה, הבטתי
בה. “אני מצטערת, לא התכוונתי לפגוע בך אני כל כך טיפשה…” ניסיתי קבל את סליחתה.
"אף פעם לא היה לי אבא, לכולם בגן יש אבא, לי יש רק את אמא, והיא הכי טובה בעולם!”
כשהיא אמרה את זה הדמעות שהיו בעיניה, החלו לזלוג.
פתאום הפלאפון צלצל, הוצאתי אותו מהכיס, ובדקתי מי מתקשר, המספר לא היה לי מוכר.
"הלו?…” עניתי החשש. שמעתי קולות בכי וצעקות. “אנחנו… עוד מעט באים… לקחת את נלי…” שמעתי מילים מקוטעות ובכי. “מי זה? מה קרה?” שאלתי בבהלה ומיד קמתי מהנדנדה. “אני דודה של נלי… ואמא שלה…עברה תאונת דרכים..ונהרגה".
הבטתי בנלי שהתנדנדה לה, ונזכרתי כמה אמא חשובה לה.
שאלתי את עצמי, מי ייתן לה את כל מה שאמא הייתה נותנת?
מי יגרום לה להיות מרוצה כמו שאמא הייתה גורמת?
דמעות התמלאו בעיניי, נלי יתומה.