סוג אחר
אני בתור ילדה קטנה, חוויתי חוויה שאני זוכרת אותה עד היום. אני ילדה מאוד חברותית. היו לי חברים, אבל לא חברים אמיתיים, חברים שכשאתה מסובב אליהם את הגב, הם פוגעים בך. אפילו אני לא יכולה להגדיר אותם כחברים, אני הייתי ילדה בגן החובה, הייתי תמימה, בסך הכל בת חמש. ילדה קטנטנה, שבאה לגן בעונת החורף הקרירה, ילדה שרעדה מקור ואז נכנסה ל'בית' החמים שנקרא הגן. אני הייתי ילדה חרוצה, מתוקה וחכמה, אפילו הייתי רק שנה אחת בגן, בזכות האינטיליגנציה שלי, בזכות זה שהייתי אמיתית לכולם, בזכות זה שהייתי אני. אבל זה לא הספיק. זה עד היום חרוט לי במוח, מסיבה לא ידועה. באתי לגן, זה היה יום בהיר אבל היה קפוא בחוץ, נכנסתי אל המבנה עם המטרייה שלי. המטריה הסגולה של דורה. כולם צחקו עליי ועצרתי את הדמעות ושמרתי אותן עמוק בבטן, אבל הן דחקו בי לצאת, לא אפשרתי להן בשום פנים ואופן. אחרי שנגמר הגן באתי לצהרון ביחד עם המלווה שלנו, מנהלת הצהרון, היינו ביחד, שיחקנו, ציירנו, אבל אני חיכיתי לאמא, שתאסוף אותי, ואז אני אפרוק הכל. אמא באה, ואמרתי לה שבא לי להחליף מטרייה, היא שאלה למה, והחלפנו, בחנות קנינו מטרייה גדולה, של בראץ.
תגובות (4)
אני בעצמי חוויתי חוויות בגן (ובחיים) ועד היום אני חושבת שאם הייתי יכולה להחזיר את הזמן אחורה ולשנות את זה – הייתי עושה את זה . כולנו עברנו תקופה קשה בחיינו – אפילו אחת. הכי קטנה.
אבל את יודעת מה אומרים. חבל על מי שמת. -,-
זה קרה לי. היו לי מטריות של בראץ ודורה [למרות שאף פעם לא אהבתי בראץ.]
כן, לכל אחד יש תקופות קשות.
זה ממש יפה.
אני הולכת לסיים את הפרק שאני חייבת לך.
את יודעת שאני כבר באמצע? אבל אין סיכוי שזה יעלה ביום חמישי כי אני באליפות ישראל עד מאוחר. אולי ממש ממש מאוחר בערב.
בהצלחה לך :)
ותתחילי מהר… :>