סוף העולם,בשבילי
מה ילד כמוני צריך?
יש לי הכל, ככה אמא שלי תמיד אומרת, אבל תמיד רוצה שאני ישאף לעוד.
לפעמים אני לא מבין אנשים, הם מקבלים משהו אחד אבל חולמים על האחר. אמא שלי תמיד אומרת הציונים שלך בבית ספר לא חשובים לי, אבל שאני מקבל 90 במדעים היא מתגאה בזה כיאלו זכיתי בפרס נובל.
מזכיר לי את החברה שלי, אליס, היא תמיד רצתה שאני יהיה החבר המושלם בגלל שלחברה הכי טובה שלה יש חבר שקנה לה כרטיסי טיסה לצרפת שניהם, אבל כולם יודעים שהוא בוגד בה בלי הפסקה.
אני לא יודע, אולי כולם חיים בבועה כזאת שלא רואים בה את האמת. האמת על אחרים, כולם מפחדים להראות את האני האמיתי שלהם, ואני לא ישקר גם אני מסתיר הרבה דברים.
למה עכשיו כל הדברים האלה עולים לי לראש אתם בטח שואלים, אני לא יודע למה, אני פשוט מרגיש שמחר משהו הולך לקרות, משהו שיעצבן אותי, יכעיס אותי, יעציב אותי, זה יהיה סוף העולם, בשבילי.
השעון התחיל להרעיש, וממש לא היה לי כוח לקום. התארגנתי ויצאתי מהחדר שלי.
ירדתי במדרגות ופתאום הרחתי משהו נשרף, ירדתי בשיא המהירות ורצתי לכיוון המטבח, וכן משהו נשרף.
אמא שלי רצה מהחדר שלה שהיה בקומה התחתונה.
"שיט שכחתי את החביתה" היא אמרה בלחץ
אמא שלי קצת משוגעת, אבל לא משוגעת עצבנית, משוגעת רגועה. היא אמא שאנטי כזאת.
אחרי שאבא שלי עזב אותה כשהייתי בן 3 היא טסה להודו להירגע והשאירה אותי עם המטפלת שלי שהיא כמו אמא שנייה שלי.
רוב חיי הייתי עם שילה המטפלת שלי. האמא השנייה שלי.
אחרי שהארוחה המושלמת של אמא שלי נהרסה הכנתי לשנינו כריכים קטנים.
סיימתי לאכול את הכריך שלי והלכתי לתחנת אוטובוס.
האוטובוס הגיע וכל הילדים בתחנה עלו ואני עליתי אחרון.
ראיתי שאין מקום אז התיישבתי ליד ילד קטן ממני בשנה.
הגענו לבית ספר וראיתי את אלכס מחכה לי ליד העץ.
הוא היה נראה לחוץ, משהו בפנים שלו, בעניים שלו נראה לחוץ.
"קרה משהו אלכס" שאלתי
"ל..לא" הוא אמר בשקט.
כל ההליכה שלנו עד הכיתה הוא היה שקט, אלכס אף פעם לא שקט, משהו מוזר קורה. כשנכנסנו לבניין ראיתי את אליס עם החברות שלה, חייכתי אליה אבל היא תקעה לי מבט, התקדמתי אליה לאט לאט.
"לאן אתה הולך" אלכס שאל, התעלמתי ממנו והמשכתי ללכת . כל החברות של הלכו ופשוט נעמדתי מולה ושילבתי ידיים, היא התסכלה לי בתוך העניים ושאלה.
"מה"
"מה מה, אני חייכתי אלייך וקיבלתי תגובה חמה מאוד"
"תקשיב אנחנו לא יכולים להיות חברים, כיאלו זה בחיים לא יעבוד "
"על מה את מדברת"
"אני מדברת על זה שבגדתי בך"
"מה, את בגדת בי"
"כן, מה אלכס לא סיפר לך"
"מה אלכס קשור עכשיו"
"אולי כי שכבנו"
"את, ואלכס, אלכס החבר הכי טוב שלי" שאלתי
"הוא לא סיפר לך נכון, איזה מטומטם הוא"
הסתובבתי והלכתי , אלכס הסתכל עליי
"אחי אני מצטער"
המשכתי ללכת לכיוון הכיתה.
אלכס המשיך ללכת אחרי
"אחי בבקשה תגיד משהו, באמת אני מצטער"
"אלכס, אל תקרא לי אחי, יודע מה אל תקרא לי יותר, כי אתה בגדת בי יותר מאשר שאליס בסדה בי, ואני לא רוצה איתך שום קשר "
אלכס יצא מהכיתה והצלצול עבד.
אחרי כמה שיעור המנהל קרא לי ברמקול שלו, הלכתי אל החדר שלו, פתחתי את הדלת.
"איך אתה מרגיש" הוא שאל אותי אבל לא נתן לי לענות "שילה מבקשת שתחזור הביתה בדחיפות" הוא אמר
יצאתי מהחדר שלו והלכתי לבית ברגל.
כשהגעתי ראית את שילה יושבת על הרצפה ובוכה.
"שילה מה קרה" שאלתי מהר, פחדתי, בחיים שלי לא ראיתי את שילה בוכה
"אני חייבת להגיד לך משהו, אמא שלך ,היא… מתה" היא אמרה והמשיכה לבכות
"מה, על מה את מדברת"
"היא נסעה לסופרמרקט ואיש אחד עבר עם האוטו שלו וכנראה היה שיכור והתנגש באמא שלך, ומצאו אותה ללא חיים" היא אמרה
הרגשתי את הדמעות בגרון, ניסיתי שלא לבכות אבל לא יכולתי, הדבר האחרון שנשאר מהמשפחה שלי נעלם לי, אני לא מאמין, התחלתי לבכות בחדר שלי ופתאום שמעתי דפיקה בדלת למטה.
שילה פתחה , ירדתי במדרגות כדי לשמוע
"שלום, אני מחפש את פיטר הארדוול" איש מבוגר עם חליפה וכובע שאל
"מי אתה" שילה שאלה בכעס
"אני הדוד שלו איבן באתי לקחת אותו כאן"
אמא שלי ניתקה קשר עם כל המשפחה שלה אחרי שאבא שלי עזב אותה, לא ידעתי שיש לי דוד
"אתה לא לוקח אותו לשום מקום" שילה צעקה
הם התחילו לצעוק אחד על השנייה
"הוא לא נשאר כאן לא משנה מה, אני לא מוכן שהוא ימשיך לגור כאן יותר" הוא אמר וטרק את הדלת.
שילה התחילה למלמל דברים בכעס ועליתי למעלה מהר.
יופי.
זה היום הכי נורא בחיי, ידעתי שזה הולך להיות נורא, קודם החברה שלי בוגדת בי עם החבר הכי טוב שלי, אמא שלי נפטרה , ולבסוף אני חייב ללכת מהעיר שלי, העיר גדלתי בה כל חיי.
פשוט נפלא.
שכבתי במיטה שלי והרגשתי את הדמעות זולגות לי על הלחיים.
ממחר הכל הולך להיות שונה.
תגובות (0)