סטריט דאנס- פרק ראשון: פעם אחרונה כקבוצה

מיוזעת, ישבתי במסעדת מקדונל'ס בקניון עזריאלי, לוגמת קולה עם מלא קרח. מרגישה את כובד שיערי הבלונדיני על גבי, וממש, אבל ממש רציתי להוריד את גוזיית הספורט השחורה שלי.
"כמה קיבלנו היום?" שאלתי את רון, שהחזיק בידו את כובעה האדום של הדר. שפרעה את שיערו בחיבה.
"אה….. קיבלנו, רגע……." הוא מלמל משהו על מספרים ולאחר כמה שניות נכנע, כול החבורה צחקה.
"מה אתם צוחקות, יא! אתם יודעות שאני זבל בחשבון" הוא זרק את הכובע אל אמצע השולחן בתסכול, עזבתי לרגע את הקולה הקרירה שלי, והתחלתי לספור.
"עשר, עשרים, חמישים, מאה…… מאה עשרים!" אמרתי ביריעת כבוד לאחר שספרתי את המטבעות הרבים בכובע המצחייה הכמעט קרוע.
"אמרתי לכם שזה כובע מזל" אמרה הדר בניצחון, גומעת ממיץ התפוזים התוסס שלה. שיערה החום והגלי פזור, תחת כובע מצחייה אדום, זהה לכובע הכספים שלנו, חולצת הספורט האדומה שלה נדבקה לכול חלקי גופה העליון והבליט את שדייה הגדולים גם ככה. והטייץ שלה היה דבוק לגופה, מקומט פה ושם, אבל היא לא נראתה כמו מישהי שרקדה 10 דקות ברצף ריקודי רחוב, ברייקדאנס והיפ-הופ. להבדיל מכולנו.
אנחנו כנופיית הסטריט דאנס היחידה בישראל, שתורמת את כול כספה לבתי יתומים ברחבי הארץ.
"למה את כזו מושלמת?1" יבבה שרה לכיוונה של הדר, מכניסה מסטיק ורוד אל פייה.
"איזה גועל…" אליקה רוטנת ומעווה את פניה, קרינה מיד הנהנה אחריה, נוהמת קצת.
"די בנות, תהנו מיזה שקיבלנו מאה +! פעם ראשונה!" שקעתי בריפוד החום והנעים של הספסל. פתאום הרגשתי שאני מרחפת מעל ענן, ואז נוחתת על הדבר הרך הזה.
"אפשר להשאיר חלק מיזה לנו?" ריאן התחננה, מסתכלת עליי בעייניה הכחולות ובולעת אותי.
"די כבר! נותנים הכול, לא זוכרים?" קם רון ולקח את הכובע, הוציא את הכסף ושם בכיס הקטן של תיקו השחור.
כולם ניגשו אליי, חוסמים את האווירה במעגל צפוף.
כולם. אליקה, קרינה, רון, הדר, ריאן ושרה.
"די, מה אתם רוצים!" הם התחילו לדגדג אותי עד דמעות. הם הרפו מעט והתיישבו, מתים מצחוק, ניסיתי כמה שפחות להסמיק, כשאתה רוקד ומסתכלים עלייך זה אחלה, אבל כשאתה צורח ואודום כמו עגבניה! לא.
"רוצים שנישאר פה הלילה? אין לי כוח לנסוע חזרה לירושליים" נאנחה שרה, ריאן מצמצה בכוח, כאילו מתקשה להבין.
"מה?" שקעה שרה בכרים בהסתייגות מסויימת.
"אני עדיין לא התרגלתי לגוזייה הורודה הזוהרת שאת לובשת, שרה" ריאן הסיטה את עייניה.
"דווקא זה ממש חמוד!" חייכה שרה, משלבת את ידיה.
"רעיון מעולה!" אמרה הדר, מהיא חיבקה אותי ומלמלה.
"תום, שלא תעיזי לתקוע אותי שוב, באותו החדר עם רון!" היא חייכה והסתלקה, בתירוץ של "אני רוצה עוד מיץ"
"כן בטח" מלמלתי. בפעם האחרונה שישנו במלון, וגם זו הייתה הפעם הראושנה, היו לנו ארבעה חדרים, כי המלון היה על סף פשיטת רגל ושילמנו רק 100משקל, וזה גם על ארחות הבוקר למחרת. ארבעת החדרים חולקו כך:
קרינה ואליקה
שרה וריאן
הדר ורון
ואני לבד. אני והמחשבות שלי.
לבד.
חבל שעד אותו הזמן המלון נהרס והפך להיות בידיוק אותה חנות בגדים משם אנו קונים את הבגדים שלנו לריקודים. לכול בת גוזייה וטייץ בצבע משלה.
הדר- אדום
אליקה- כחול
קרינה- כתום
רון- מכנסיים צהבוים
אני- שחור
שרה- ורוד
ריאן-ירוק
"ולאיזה מלון נלך עכשיו?" שאל רון, שראיתי שאינו תומך כלל ברעיוןף במיוחד בגלל המקרה בפעם שעברה.
"יש מלון ממש זול פה, בדיוק בפנייה השניה. ברחוב הזית" חייכה במתיקות ריאן הבריטית. שרקדה פחות או יותר בלט עד לפני שנה, שהתצטרפה לחבורה. היא התפלאה ולמדה את הכול, ועכשיו היא השנייה הכי טובה, אחרי הדר.
הדר היא המנהיגה, זאתי שמנהיגה אותנו אל ההופעות, היא זו שהקימצה את הכנופייה. בהתחלה זה היה רק היא וניא, ואז אליקה וקרינה התצטרפו, ואז שרה, ובסוך ריאן הבלרינה.
"מגניב!" קמתי. מקימה את השאר במרץ.
"איפה הדר?" שמעתי את שרה. הדר בדיוק רצה אלינו מפינת השירותים.
מחוייכת.
"יש!" מלמלה.
ידעתי על מה היא מדברת.
התוכנית שלה עבדה.