סיבוך עם ניסיון

"אתה מוכן להסביר לי מה זה האתר הזה?" ליבי קפא, לא ידעתי מה לענות, מה עושים במצב כזה. עולמי חרב עלי, זה כנראה מה שיקרה בשתי דקות הקרובות.
"אין לי מושג" עניתי באדישות מאולצת ככל האפשר, מנסה למצוא פתרון מהיר.
"אהההה אני יודע מה זה, הרבה פעמים נפתחות פרסומות סתם של כל מיני אתרים, אפילו פורנו, זה ממש מעצבן, זה אף פעם לא קרה לך?" עניתי לו ורק חיכיתי שהרגע הזה יגמר.
"כן האמת שזה קורה לי הרבה, אני ינסה לטפל בזה. עכשיו לך לישון, יש לך יום ארוך מחר"
חזרתי לחדר, לא יודע אם להרגיש הקלה, או לפחד. הכל מתמותת, חשבתי, אין לי סיכוי יותר. אני בחיים לא יצליח לנצח את זה, את הטעות הגורלית הזאת. נכנסתי למיטה, הדלקתי את המזגן וניסיתי לחשוב על הקונצרט החשוב מחר, הדבר היחיד שאולי יעזור לי לצאת מזה, לפתוח דף חדש. שמעתי פינק פלויד וניסיתי להרדם, למרות שידעתי שזה לא יקרה, בדיוק כמו בלילה הראשון, הלילה הנוראי הזה שהיה אפילו יותר גרוע מהיום שלפניו.

אסי פתח לי את הדלת, חייך חיוך מוזר והזמין אותי להיכנס. ניגבתי רגליים ונכנסתי.
"מה רצית להראות לי?" שאלתי אותו וכשלא קיבלתי תשובה, הבנתי שמשהו השתנה. הוא כבר לא אותו אסי, חשבתי לעצמי. משהו הולך לקרות, את זה ידעתי בוודאות.
אסי התיישב ליד המחשב שבחדרו ותקתק כמה דברים על המקלדת. משהו היה מוזר באיך שהקליד, בדרך כלל הוא היה מקליד מהר, הפעם הוא הקליד לאט, יותר מדי לאט, מה שהעצים את התחושה שלי שמשהו הולך לקרות.
"תסתכל" אמר לי אחרי דקה ארוכה, והבטתי על המחשב בחשד, למרות שידעתי שאני לא רוצה להסתכל.
EASY MONEY, זאת הכותרת שראיתי, אחרי שהתעמקתי בה טיפה יותר ראיתי גם ציור של ז'יטון.
"מה?!" שאלתי בתדהמה ורציתי לברוח, אך משהו שיתק אותי לכיסא.
"זוכר שסיפרת לי על הכינור שרצית?" שאל אותי וחייך את אותו חיוך מוזר שחייך אלי כשנכנסתי.
"כן, אבל….." לא ידעתי איך להמשיך, ידעתי שזה לא בסדר, שזה אסור ופסול, אבל לא ידעתי בדיוק מה. אז שתקתי, הטעות הכי מרה שעשיתי בחיים.

קמתי מוקדם, לא יודע למה, הייתה סיבה, רק לא ידעתי כל כך מהי. ניגשתי ישר למחשב, ובאוטומטיות שהגעילה אותי נכנסתי לאתר.
הקלדתי מהר את שם המשתמש והסיסמה ונכנסתי, רק משחק אחד, חשבתי, לא יותר, אני צריך את הכסף. התחלתי לשחק, השחקנים היו ממש לא טובים והרווחתי מתאיים, לא יותר מדי, אבל עוזר להתקדם. קמתי מהר מהכיסא ורצתי לחדר שלי. שלפתי את הכינור והתחלתי לנגן את היצירה, מעוף הדבור, היצירה הנוראית והמקסימה הזאת, שגרמה לי להרגיש כמו דבור חופשי שמתעופף בשדה, בורח ממישהו, או רודף אחרי מישהו, או סתם מתעופף להנאתו. טיפה יותר טוב, לחשתי לעצמי, וניגנתי אותה שוב עד שזה יהיה מושלם. זה מה שתמיד אמרו לי, תתאמן עד שזה יהיה מושלם, אם זה לא מושלם זה לא מקובל. הייתי צריך שזה יהיה מושלם, זה הדבר היחיד שיכל לפתור אותי מכל העסק, להתחיל מחדש.
אבא התעורר, הכין שלושה סנדביצ'ים, לקח את המפתחות של האוטו ויצאנו. הנסיעה הייתה שעתיים, כל הדרך ישנתי, ואף אחד לא הוציא מילה כל הנסיעה.
"הכל בסדר איתך בזמן האחרון?" שאל אותי אבא אחרי שיצאנו מהאוטו.
"כן, בטח" עניתי לו באיטיות ובאדישות שהפתיעה אפילו אותי, "למה אתה שואל?" הוספתי.
"לא, סתם, אתה שקט מאוד לאחרונה, כמעט ולא מדבר" הוא ענה לי ושמעתי בקולו שגם הוא לא שכח את מה שקרה אתמול בערב.
"כן, עם כל הלחץ הזה בזמן האחרון אני חושב רק על התחרות הזאת, זה לא יוצא לי מהראש"
"אל תדאג, היום זה יגמר" אמר לי אבא ושם את ידו על כתפי. הוא צדק, היום הכל באמת יכול להיגמר.
"אתה מרגיש מוכן?" שאל אותי אבא בניסיון לפתח שיחה.
"בערך, אני מנגן את זה טוב בבית אבל אני לא יודע איך זה יהיה עכשיו, עם כל הלחץ וההתרגשות" השבתי והודיתי לו בליבי על התחלת השיחה הזאת, שאני לא העזתי לעשות.
"אתה תהיה ענק, אנחנו סומכים עליך" אמר לי ושוב הניח את ידו על כתפי, מה שהיה אמור להסב לי ביטחון אבל רק העלה את מד המטח.
"דניאל שחר" קרא הכרוז, והדופק התחיל לעלות. עליתי לבמה, עצמתי עיניים והתחלתי לנגן את הסולו הגורלי הזה. גורלי מכל כך הרבה בחינות. שוב הרגשתי כמו דבור מתעופף לו בשדה, אבל הפעם זה היה שונה. הדבור לא עף בחופשיות, אלא בקו ישר, בלי כל אופציה לזוז ממסלולו הרגיל. שוב ראיתי את הדבור הזה, מתעופף לו בשדה, אך הפעם הוא לא היה חופשי, הדבור לא היה עליז כמו בדרך כלל, כאילו פחד ממשהו.
סיימתי לנגן את הסולו וירדתי עם מבט מתוח בעיניים.
"היית מדהים!" אבא אמר "ממש מדיוק!" הוא הוסיף בהתלהבות שספק הייתה מאולצת ספק אמתית. ללא מילה התיישבתי בכיסאי. זה כבר לא יילך, הרהרתי לעצמי, זה לא היה מספיק טוב, עדיף כבר לא לצפות.

"צא, למה אתה מחכה?" אמר אבא עם חיוך מאושר על פניו. חייכתי ויצאתי. ירדנו זה לצד זה במדרגות המובילות אל הבית וכבר אז קיבלו אותי שלטים ענקיים על הדלת.
"אלוף!" "הכנר המשפחתי!" "מוצרט קטן עליך!"
בהיתי לשניה בשלטים, הייתי קצת המום, למרות שהנחתי שמכינים לי קבלת פנים כזאת, אך לאחר שניה התפתח לי חיוך ענק ואמיתי על הפנים ונכנסתי הביתה בגאוה.
"נו? איך היה?!" שאלו כל מי שהיו בבית פה אחד. שלחתי אל אבא מבט המבקש ישועה. תמיד שנאתי לעמוד מול אנשים, אפילו הקרובים אלי ביותר.
"נחשו" אמר אבא במבט ערמומי אך שקוף.
ראשון?!" צעקה אלה בהתרגשות בלתי נשלטת.
"לא…." אמרתי בצביעות שהפתיעה והגעילה אותי מאוד.
"אחרון?" שאלה לירז בחיוך מזלזל אך מתבדח.
"ממש ממש לא!" צעק אבא בטלוויזיוניות מופגנת.
"נו אז איזה מקום?" שאלה אמא בחוסר סבלנות
"רוצה להגיד ביחד?" לחש לי אבא
"לא, תגיד אתה" אמרתי לו וחיכיתי שאני כבר אוכל לעלות לחדר לסיים עם הסיוט הזה.
"מקום שלישי!" צעק אבא וכל הבית נרעש. מקום שלישי, חשבתי לעצמי, מכל הארץ דווקא אני, החנון המוזר מט' 3 נבחרתי להיות מתוך העשרה שיסעו לפנימיה היוקרתית הזאת שכולם כל כך חולמים עליה. דווקא אני. דווקא אני.
אחרי עשר דקות של חיבוקים, מחמאות, תפיחות על השכם ובעיקר צביעות, סוף סוף הגיע הרגע המיוחל בוא אני עולה לחדר, פושט את בגדי הקונצרט השחורים והמזיעים מהנסיעה ונכנס למיטה. "זהו", מלמלתי לעצמי, "זה נגמר, הכל יחזור להיות כרגיל עכשיו"
התלבטתי דקה איזה דיסק לשים ובסוף בחרתי את "בן חורג", של מופע הארנבות של ד"ר קספר, ונרדמתי כמעט לפני שנגמר השיר הראשון, הכל יהיה בסדר, והתחיל השיר השני, אף אחד לא גר כאן יותר.

"יאללה, מה אתה כבד, כולה פעם אחת".
"אבל זה על חשבונך"
"סיבוב ראשון על חשבון הבית, יאללה". אסי האיץ בי, הוא אף פעם לא עשה את זה קודם.
"אבל רק פעם אחת"
"רק פעם אחת ודי" אמר אסי בנינוחות.
נכנסתי למשחק הראשון שקפץ לי לעין והפשלתי את שרוולי הסווטשרט.
"אתה צריך שיהיה לך סכום מספרים בקלפים כמה שיותר קרוב ל-21, אם עברת נפסלת, מי שיש לו הכי קרוב זוכה בכל הקופה".
לא עניתי והתחלתי לשחק. ה"דילר" נותן לי שתי קלפים, מלך וחמש, אין לי מושג מה זה אומר ואני מפחד לשאול את אסי, אז אני ממשיך.
עולות בפני כמה אפשרויות, אני בוחר בראשונה, "DOUBLE", ומקווה שצדקתי.
"בחירה טובה…" אמר אסי עם חיוך מתרשם.
אני מקבל קלף נוסף, שלוש, בשלב הזה נראה לי שהבנתי את המשחק וחיוך קטן עולה על שפתי.
"יואו!" צועק אסי מהתרגשות "בלאק ג'ק! בלאק ג'ק על הסיבוב השני! אני לא מאמין אלף דולר!"
"יש!" אני קופץ בהתרגשות מזויפת ומנסה להראות כאילו הבנתי מה קרה פה עכשיו.
"עשית אלף דולר! אתה מבין את זה?!" אסי צועק ומצמיד את מצחו אל מצחי.
"יואו!" אני מחקה את התחושות של אסי. אלף דולר? אני? איך?

"Good morning!" צעק השעון המעורר שבטלפון והעיר אותי בקפיצה. הרבה זמן לא התעוררתי ככה, עם חיוך על הפנים ובבת אחת. מיהרתי ללבוש את חולצת הבית ספר הקצרה ואת מכנסי הברמודה וירדתי למטבח.
"בוקר טוב אלוף!" אמר לי אבא תוך כדי שהוא מכין לי כוס שוקו חם עם חצי מרשמלו בפנים.
"בוקר טוב" אמרתי בנימה שלא הופיעה אצל כבר הרבה זמן. "מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו תוך כדי שהכנסתי את הסנדויצ'ים שהכין לי לתיק.
"לקחתי חופש, מה יש, אסור ל להיות קצת עם הבן שלי?" אמר אבא בחיוך אמיתי לשם שינוי.
"יפה לך, אבל שחכת שאני חוזר רק בשש היום, יש לי שיעור כינור בקונסרבטוריון"
"אין לך, גם לא בית ספר, אנחנו הולכים ליום כיף" אמר אבא והסתכל עלי, מחכה להתלהבות שלי. "מגניב" אמרתי בחצי שמחה חצי ייאוש
"מה נעשה?" שאלתי אותו תוך כדי שתיית השוקו החם. אהבתי את השוקו הזה, אולי אפילו התגעגעתי אליו.
"חכה ותראה, סמוך עליי שנעשה חיים משוגעים ביחד" אמר אבא בהתלהבות של ילד קטן
"טוב… סומך עליך, תן לי רק להתקשר לשני להגיד לה שאני לא בא, שלא תדאג" אמרתי לו ונזכרתי שלא סיפרתי לה על הקונצרט
"שני הזאת… לא נותנת לך אוויר, מה אתה מוצא בא בכלל?" שאל אבא ומיד מרח חיוך על הפרצוף כדי שאבין שזאת הייתה בדיחה.
"שאלה טובה" אמרתי ומיד שנינו פרצנו בצחוק.

"בוקר טוב" ענתה שני בחיוך שאפשר לשמוע מקילומטרים
"אתה בא? אני שומרת לך מקום באוטובוס"
"לא אני לא בא היום לבית ספר" עניתי לה ושמעתי את האכזבה בקולה.
"למה? גם אתמול לא היית, קרה משהו?" שאלה שני ולרגע נשמעה כמו סבתא שלי.
"לא לא, לא קרה כלום, סתם אבא שלי לוקח אותי ליום כיף היום" אמרתי לה בהתלהבות שהייתה חסרה כשאבא בישר לי את הבשורה.
"אה, יפה לך, תהנו!" ענתה באופטימיות מאולצת משהו.
"תודה יפה, ביי" אמרתי לה ושמעתי אותה מנתקת את הטלפון. אם יש משהו שאני לא מסוגל זה לסגור את הטלפון כשאני מדבר איתה, תמיד היא מנתקת.