סיפורו/ה של.. בטוח כל אחד מכיר ילד כזה.

הורדתי את החולצה והסתכלתי במראה. שמנה לגמרי. הבטן שלי ענקית כל-כך, והיא עולה ויורדת כשאני נושמת. הלוואי שלא הייתי חיה, הלוואי שהייתי כבר מתה.. זה היה עוזר להרבה אנשים.
יש לי חברים. קצת. 2 בנות שקוראים להן מאיה וענת, והן תאומות. יש להן עוד אח, אבל אני לא מסתובבת איתו.
ויש עוד אחת, שקוראים לה אמה. היא מאוד נחמדה, ואני לפחות חושבת שהיא החברה הכי טובה שלי. היא מסתובבת עם כל המטומטמות האלה מהכיתה שלה, ומדי פעם איתי.
אבל חוץ מזה, כלום.
יש לי אח תאום, שגדול ממני ב10 דקות ויש לו בעיה שכלית. הוא משגע אותי, וההורים שלנו תמיד מתייחסים אליו מיוחד ושוכחים אותי. אימא שלי אוהבת אותי, אבל היא פשוט דואגת לו. אי אפשר להאשים אותה.
אני מציירת יפה. תמיד חלק מהבנות מחמיאות לי על זה. אבל מן מחמאה חטופה כזו, שמראה שהן אוהבות את הציורים שלי, ולא אותי.
בכיתה שלי יש בנים מטומטמים. הם אוהבים לחקות אותי כשאני מדברת אל המורה, ובכללי לצחוק על זה שאני שמנה, ושאני מתלבשת מצחיק. אימא שלי קנתה לי טייטס עם דוגמאות איילים, כמו שיש לבנות בשכבה שלי. אני באה איתם כל יום, ואני אוהבת אותם. הם גורמים לי להרגיש שייכת. ובכלל, איך מכניסים לאופנה פריט לבוש מסוים? זה בטח ממש קשה.
אני יושבת ליד ילדה שאף אחד לא מדבר איתה מאותה סיבה שאף אחד לא מדבר איתי. אנחנו לא יפות, ולא יודעות להשתלב בחברה. יש לה פלאפון חדיש שהיא כבר שברה המון פעמים והיא תמיד נותנת לבנים בכיתה שלי לשחק בו, וקונה להם בקפטריה טוסטים וממתקים וסנדוויצ׳ים. האמת, שאני מרחמת עליה.
בגלל שאני אוהבת לצייר, אני כמובן חייבת להסתובב עם טושים ועפרונות בקלמר שלי. אבל אני תמיד שוכחת את הקלמר בבית. הרבה פעמים יוצא שאני מבקשת מבנות אחרות טושים. וזה הולך בערך ככה:
״יש לך טוש כחול?״
״נו באמת. נתתי לך טוש צהוב, אדום, ורוד ושחור ולא החזרת לי אף אחד מהם! כשתביאי אותם, נדבר.״
״מה יש לך? כולה טוש כחול..״
אבל באמת, אני מאבדת טושים. אני פשוט לא מצליחה לשמור עליהם אצלי, וזו גם הסיבה שאני לא מביאה את הטושים שלי.
אני משתתפת בשיעורים, ולמיטב ידיעתי המורים שלי לא רשמו לי הערה רעה אף פעם. אני אוהבת להשתתף בשיעורים, להראות את הידע שלי לאחרים. יש ילד בכיתה שלי שהוא גם חכם וקורא טוב, והמחנכת שלי מתחנפת אליו כי הוא כזה מקובל. זאת אומרת, יש לו המון חברים מה״מעמד העליון״. החלום שלי זה להיכנס לחבורה כזו, או לפחות שמעגל החברים שלי יהיה מעל 7 אנשים. אני מקנאה בו. כולם, למעשה. הרבה ילדים מתחנפים אליו. ילדים כמוני, שחולמים להיות מקובלים.
בתחילת השנה כולם התרחקו ממני בגלל המראה שלי, אבל היו אחת או שתיים שניסו להתחבר איתי. אבל הן כבר לא רוצות. מעניין למה. למה אנשים כל כך רעים לפעמים? מה רע בי? רק תגידו לי ואני אשנה את עצמי, בבקשה!