אבק

הספרים רוויי האבק שלי נראים כמו איזושהי יחידה מובחרת מאוד אסתטית על המדף שלי. חוץ מהאבק כמובן. למרות שגם האבק איכשהו נותן הרגשה טובה. לפחות הם לא לגמרי לבד שם, אני מקווה שהם מסתפקים בכמה קרדיות אבק שמטפסות עליהם, צובעות אותם ומארחות להם חברה.
זה מצחיק, האבק הזה. אתה כל כך מתרגל לראות אותו שאתה שוכח שזה בכלל לא הצבע הטבעי של החפץ שלך. אם אני רק רוצה, אני יכול להביא עכשיו מטלית ולמחוק את האבק הזה. ומחרתיים אני בכלל לא אזכור שהיה שם אבק. עכשיו אין אבק, אפילו לא קצת, והכריכה אדומה וכחולה וצהובה בדיוק כמו שהיא אמורה להיות.
בדיוק היום, כשהלכתי לבית ספר, אני ראיתי ששתלו שם ליד הרמזורים, איפה שהאי תנועה, שתלו שם עץ כזה, גבוה יפה. הסתכלתי למטה וראיתי גם דשא. לא דשא באמת, יפה וירוק וחי, סינתטי כזה, מעפן. לא הצלחתי לזכור אם הוא היה שם גם לפני ששתלו את העצים. לא הצלחתי לזכור בכלל איך זה היה נראה קודם. זה שיגע אותי, הדבר הזה.
כל היום חשבתי על זה, וחשבתי וחשבתי וחשבתי ועוד קצת, ואז הסתכלתי על הספרים האלה והתחלתי לספר לכם עליהם. כנראה שאני אף פעם לא אדע אם גם קודם היה שם דשא, אלא אם כן אני אשאל את העירייה או משהו. וגם זה לא בטוח ממש.
בקיצור, זה הוביל אותי להחלטה שאת היום הזה אני תמיד אזכור. לא כי זה יום ממש מיוחד כמו יום השואה או יום הזיכרון, או חתונה או ברית. סתם כי יש איזה יום אחד שצריך לזכור אותו ממש טוב. אני לא חושב שאני אשכח את האבק הזה שעכשיו מכריחים אותי לנקות כל כך בקלות. אפילו לימדתי את עצמי לזכור את הצורה שהייתה שם לאבק, כי פעם העברתי שם איזה יד, או שהיה איזה פסל שהונח הרבה זמן.
אתם יודעים, אח שלי לא מת בצבא. יש לי רק אחות וגם היא לא משהו מיוחד. אבא שלי כבר מזמן לא יוצא למילואים, ואמא בעיקר בבישולים, וסבא חי בסיפורים. אז אין לי שכול במשפחה.
גם לא מרביצים לי, נשבע לכם. לא כיבו עליי סיגריה בחיים, ואני גם בסדר בלימודים, יש לי ממוצע 85, ויש לי כמה חברים טובים ועוד כמה שאני אומר להם שלום לפעמים, אבל סבתא שלי היא, טוב, גם היא לא מעניינת במיוחד.
אז הדבר היחיד שאני יכול להגיד שאולי קצת מעניין בי, זה שאני גורם לדברים שבדרך כלל לא מעניינים אף אחד להישמע מעניין. פעם לדוגמה דיברתי שעה שלמה עם בחור היפי כזה ברכבת רק על הצורה שבה אני מסדר את הדיסקים שלי בחדר. הוא אמר לי שזו היתה השיחה הכי מעניינת שהייתה לו בחיים.
אני מניח שזה ההסבר היחיד לזה שאתם עדיין ממשיכים לקרוא כאן למרות שכבר הבהרתי לכם שאני לא כל כך מעניין ואין לי כל כך הרבה קשיים. אז למי שעדיין כאן, תודה לכם שאתם משתתפים בפרוייקט הזה של היום הזה, שהולך לייצג את כל תקופת הנעורים שלי. גרנדיוזי משהו אה? כנראה שאני אוהב לדבר גרנדיוזי לפעמים. בכל מקרה, מה שאני מנסה להגיד זה שכשאני אספר לנכדים איך סבא היה כשהוא היה בגילכם, יהיה את הזיכרון הקולקטיבי של התקופה ויהיה את היום הזה. לא בטוח שהיום הזה יהיה כל כך מעניין. למען האמת, רוב הסיכויים שלא. אבל לפחות אני אצליח לזכור משהו, טיפ טיפה לפני שכל הזיכרונות יתגבשו ביחד לכדור כזה נורא גדול שאתה לא יודע אפילו איך להתחיל להתייחס אליו. ובשבילי הוא תמיד יהיה יום מיוחד, היום הזה.
גם אם זה יום שבסך הכל ניקיתי בו אבק.