אדם מת מתהלך

הוא חי אבל בעצם הוא מת.
הוא לא עושה הרבה, אוכל, שותה, מחרבן, רואה טלוויזיה, מתקלח וישן בעיקר ישן.
הוא קם מתעורר בחוסר חשק, גורר את גופו ברחבי הבית פותח את המקרר ואוכל.
לאחר מכן עולה למעלה, מדליק טלוויזיה וצופה בה בראש ריק, לא כל כך מתעניין בה אבל מה יש לו עוד לעשות.
שמסיים הוא קם והולך למיטה, לישון.
ולאחר מכן הוא מתעורר הולך להתקלח מחליף פיג'מה בפיג'מה לא טורח לצאת מהבית אל חבריו שגם הם כבר אומרים שהוא נעלם, שהוא כבר לא איתם.
אין לו חשק לכלום, או רצון ללעשות דברים.
הוא מרגיש ריק וחסר הכול.
מדיי פעם יש בי רצון לנער אותו ולגרום לו להתעורר על עצמו אבל גם שהוא מתעורר על עצמו זה לא עוזר, כי עדיין ימים עוברים והוא לא מוצא שום סיבה לקום מהמיטה.
ובכול יום יש איזה שהוא דפוס שחוזר על עצמו.
הוא יושב ושומע שירים דכאוניים שהוא אוהב ושוקע בריק של עצמו.
הוא אדם חכם אבל בימים כאלה הוא כל כך טיפש.
זה כבר תקופה שהוא ככה.
תקופה שהוא לא נהנה יותר מכלום בחיים שלו.
כלום לא מרגש אותו, כלום לא מעניין אותו.
את הכתיבה הוא זנח ממזמן, וכך גם את הדברים שהוא אהב בחייו.
הוא חי, הוא נושם והוא מדבר והולך. אבל בתוך תוכו יש דברים נוראיים, דיכאון עמוק, וריקנות נוראית.
הוא בעצם מת.
הוא כאן אבל מת מבפנים נדמה כאילו כל יום עובר עליו בסבל.
שהוא מתעורר הוא מצטער על כך, ושהוא הולך לישון שוב בלילה לאחר שנרדם עשרות פעמים ביום, הוא מכין את עצמו ליום החסר תועלת שיגיע מחר.
האדם הזה חי כאן בין כולנו אבל בתוכו הוא מת.