אהבתיה

עוד יום עובר כרגיל. פתאום אני רואה אותה, סתם כך ברחוב. אני מנסה להיזכר מתי ראיתי אותה בפעם האחרונה, נדמה שכבר עברו שנים מאז. הכל צף לפתע, צוחק על כך שהייתי בטוחה שכבר נעלם השד ההוא שחגג על חשבוננו פעם.
אני מחייכת, היא מחייכת גם. חיבוק, שיתוף מה עובר על כל אחת היום, וכמה מפתיע שרואים ועל זה שצריך להיפגש יותר. עוד חיוכים, חיבוקים, נשיקות.
שתינו יודעות עד כמה לא אמיתי זה, עד כמה היה כואב האגרוף שהייתי נותנת אם רק הייתי פחות מנומסת. אבל עדיין, נחמדות בשם העבר. אני מתנצלת ואומרת שאני ממהרת, מחזיקה חזק את הידיים בכיסים.
הזמן עבר והתבגרנו. אבל עכשיו אני מגלה שהכאב שוכן בפנים עדיין, מקנן שם.
לא המעשה עצמו שיכול היה להשכח אחרי תקופה, אלא עצם מה שהרגיש כבגידה. העניין שאדם שמחזיק את סודותיך השבירים כל כך, היחיד שהורדת מפניו את חומות ההגנה, בועט בך.
סלחתי, באמת. אני גם מאמינה שהיא שומרת בפנים כל מה שהיא יודעת ולא מועלת באמון שנתתי בה.
אנחנו נפרדות, מחליפות מספרי טלפון. כשהיא הולכת אני מסתכלת על גבה וחושבת לעצמי שחבל, פעם אהבתיה.