איבדתי את שני האנשים הכי חשובים בחיים שלי. ואין לי שום דבר שאוכל לעשות עם זה.

לאבד בן אדם זה קשה.
איבדתי בן אדם. האמת שאיבדתי שניים.
אסביר לכם, המעטים שמקדישים לי מעט מזמנם.
לפני כתשעה חודשים, 5 ימים ו13 שעות, איבדתי מישהי מאוד חשובה לי.
מישהי, שכשהיא הלכה, אני הלכתי איתה.
אבל אני עדין כאן.
ואני לכודה בתוך עצמי.
ואני כל כך מתגעגעת.
ואני מתחילה לחפש אותה ברחוב, באוטובוס, בסופר, בכל מקום שהיא אי פעם הייתה בו.
ואני משתגעת.
לחפש בן אדם מת.
אין יותר גרוע מזה.
אני לפעמים אומרת לעצמי שאלך לביתה לבקר אותה. ומחייכת חיוך עצוב לעצמי, כשאני נזכרת שהיא איננה. ושהיא לא תחזור.
אני כל כך עצובה.
אני מלאה ברגשות ריקניים.
אני לא יכולה ככה.
איבדתי חברה.
חברה לחיים.
שכשהיא הלכה, אני הלכתי איתה.
והדמעות. הדמעות הגיעו לעיני.
והחלק הכי גרוע, הוא שאני כאן. והיא שם.
היא רואה שאני סובלת. אפילו שהיא ללא רוח חיים. קבורה באדמה.
הבן אדם השני שאיבדתי.
האמת שעם כל הצער והכאב, הבכי והצרחות שבאיבוד הבן אדם הראשון.
הבן אדם השני, הרבה יותר משמעותי לי.
הבן אדם הזה ליווה אותי כל כך הרבה.
היא, הייתה חשובה לי.
היא הייתה מלאה בדעות, במחשבות, בעובדות על החיים.
שלא היה לה למי לחלוק.
היא הייתה בדיכאון הרבה זמן, אבל זה לא הפריע לה לחייך ולצחוק ולחיות.
אפילו לתקופות ממושכות.
זה בא כשהיא לא ציפתה לו.
היא עברה כל כך הרבה.
היא איבדה כל כך הרבה דברים.
אני לפעמים מסתכלת בתמונות שלה.
וזה פשוט כל כך כואב, להביט.
ולאחר מכאן, להבין.
ולהביט בעצמי, במראה.
ולהבין, שאני לא אחזור לעצמי.
לעולם.