אין לי שם לזה. תמודדו

הוא אומר לי לקחת כוחות, אבל אין לי מאיפה.
הוא אומר לי לקחת ממנו כוחות, כמה שרק אצטרך, אבל אני לא מסוגלת.
אני יושבת על המיטה בחדר כשכל נשימה היא סבל, וחושבת על מי שאני.
אני אדם מגעיל כי שיקרתי לו, אמרתי שהכל איתי בסדר למורות שאני כבר לא בטוחה שתהיה הנשימה הבאה.
אמרתי לו שאני אספר לו הכל, אבל חצי מהאמת הסתרתי.
איזה מין אדם אני? כשהאדם היחיד שפאקינג דואג לי אני משקרת לו.
אני חושבת עליו, גדול ממני בעשר שנים שמעולם לא פגשתי אבל דואג לי כמו אח.
לעיתים אני שואלת את עצמי אם אני מרגישה אליו משהו, וכל השאלות- תשובות צצות.
\"מעולם לא פגשת אותו. איך אפשר לאהוב אדם שלא פגשת?\"
\"את לא מרגישה אליו כלום. אם היית מרגישה היית יודעת, נכון?\"
ועוד מלא שאלות שלא נותנות לי מנוח.
אני אוהבת אותו כמו אח. הוא תמיד נמצא שם בשבילי כשאף אחד לא נמצא, הוא תמיד מרגיע אותי כשאני מתעוררת מעוד סיוט שלא נותן לי לחזור לישון.
הוא תמיד עוזר לי ומה אני עושה לו בחזרה?
האמת? כלום, רק מדאיגה ששברתי את הרגל ושאני קודחת. רק מדאיגה כי ההורים שלי לא נמצאים איתי למורות שכמעט לא נשמתי.
וכאילו בנוסף לכל אני גם משקרת לו, אומרת שהכל בסדר למורות שאני מרגישה דברגע הבא כבר לא אהיה אני.
משקרת לו שהכל טוב ושישנתי מעולה, למורות שכל הסיוטים חוזרים אליי, זה האמת לטובתו, נמאס לי להתקשר אליו ולשמוע אותו מודאג ממה שאולי קרה לי, לשמוע שוב ושוב שלא הערתי אותו למורות ששנינו שומעים ברקע את הפיהוקים שלו.

אז אני אדם חרא כי לאדם היחיד שבאמת דואג לי אני מתייחסת כאילו הוא חייב לי משהו כשהוא יכול בכל רגע להפסיק ולדרוש בשלומי.
כשכל פעם כמעט טבעתי במקום האל חזור הוא היה שם מזכיר שיש לי בשביל מה להמשיך ולהאבק.

הוא האדם הכי חשוב לי בעולם, אבל גם בו אני פוגעת.
מה יהיה איתי?