אין לי שם לזה. תמודדו

כבר לא אכפת לי אם אני רוצה להעלות פרק והוא נמחק.
כבר לא אכפת לי אם היו שיעורי בית או לא.
כבר לא אכפת לי אם הוא עונה או לא.
כבר לא אכפת לי אם יש אוכל או אין.
כבר לא אכפת לי לאן הולכים, ומה עבר עליהם בבית הספר.
כבר לא אכפת לי מה קורה.
אני כבר לא נהנת מאותם הדברים, הכל מרגיש לי ריק, שאין טעם להשאר כאן. כאן,בעולם הזה.
לא אכפת לי שלא אאמץ ילד אומנה כמו שתמיד חלמתי.
אני לא יכולה להעלם מכאן כמו שאני רוצה, אמי רק צריכה להתפלל שאקבל איזה מחלה סופנית או תאונה למורות שכולם בודקים את צעדיי בזכוכית מגדלת.
אני מוותרת על עצמי, עכשיו כשאני אומרת את המילים בקול רם זה נראה לי מוזר במקצת, כי אף אחד לא וויתר עליי (עדיין), אבל הם לא מראים שאני חשובה להם.
אני מוותרת על עצמי, ולא אכפת לי שאנשים יפגעו מזה.
אם אני לא רוצה להשאר כאן אפשר לשכנע אותי אחרת?
אין לי תקווה שיבוא איזה אביר על סוס לבן או נסיכה קסומה שתציל אותי מעצמי.