אמא

אמא יקרה לי, יקרה
אמא חביבה לי, חביבה
שיר קטן אשירה לך
כי אני אוהבת אותך
אוהבת אותך

חבל שאת לא מאמינה לי, אמא יקרה. חבל שאת לא מאמינה שאני אוהבת אותך.
אני לא שוטפת כלים מהפעם הראשונה שאמרת לי, אני מסכימה. אני לא עושה כביסה מהרגע הראשון, ואני שונאת לדר את החדר שלי. נכון, זה הכל נכון.
אבל אני נותנת לך שיר. אני כותבת למענך בראשי, מחבר מילה למילה אחרת. אני שרה בשבילך, אמרת שאת אוהבת את הקל שלי.
אמא, אני עושה יותר ממה שעושים שאר הילדים למען הוריהם. לרוב, ילדים מראים את אהבתם במציאת תמונה אקראית בפייסבוק שאומרת \"לייק מי שאוהב את אמא שלו\" ונותנים לה לייק. ככה הם מפגינים את אהבתם.
אני אוהבת אותך אמא, זאת הפעם הראשונה שאני מעלה על הכתב את מחשבותי, אלו שנוגעות לך.

אמא
אל תשאלי מה קורה בחוץ
לפעמים זה נראה לי
כמו בית משוגעים

את יודעת
אני רחוקה מלהיות מלאכית
אני מסתירה בכנפיים
גם כמה חטאים

אמא, את יודעת שגם בפנים נראה לי כמו בית משוגעים מדי פעם? כשאמא שלי גורמת לי לבכות יותר מהחברים שלי, יותר מבית הספר… זה באמת בית משוגעים, אני המשוגעת הראשית או השפויה היחידה? I don\'t know
וכן, אני עושה הרבה דברים רעים. אין ספור דברים רעים. אם היו לי כנפיים, הן בוודאי היו פצועות, מגואלות בדם ושריטות…

שם בתוך מיטה, מול קיר ענק כחול, קר וזול
לפעמים אתה, נאנח בלי קול ובכל זאת,
אמא שם שומרת גם כשאתה גדול
מחליפה לך בגדים
אומרת שאתה: מלך הגברים
בשבילה אתה יכול להיות
מה שבא לך לראש,
למשל, מלך החיות או מלך ההרים, אם תטפס אי שם,
קום תהיה כל מה שבא לך
כי בשבילה אתה תמיד מלך העולם.

הקיר שלי אמנם לא כחול, והמיטה שלי אמנם ספה, אבל אני נאנחת בלי קול ועם קול ומשהו באמצע לעיתים קרובות. וכן, אמא שומרת אפילו שאני גדולה. אמא מחליפה לי בגדים. היא אומרת שאני הילדה שלה, ושאני טובה מכולם. אבל בגלל שאני טובה מכולם, אני צריכה להראות ולהוכיח, ובאמת להתנהג כמו המושלמת הזאת, שאני לא. בשבילך אני יכולה להיות כל מה שארצה; שחקנית, תסריטאית, עיתונאית, מעצבת אופנה או פנים, הנדסאית וכל מה שארצה להיות. אבל אני לא יכולה שאני לא מאמינה שאאכל.
אבל בשבילך אני טובה מכולם.
לצערי

אני מדמיינת אותך לפני שנולדתי, אמא יקרה. קצת פחות משש עשרה שנים אחורה בזמן. את בטח דמיינת את הבת המתוקה שלך, המושלמת, שלובשת שמלות ועקבים, שמתאימה תיקים, מוציאה רק ציונים טובים ותמיד עוזרת בבית. בטח דמיינת אותי מוקפת מכל עבר בחברים ובנים, שאולי גם תצטרכי להפריד ממני בכוח כי הם מנסים להגיע, לתפוס, לגעת, לקחת אותי ממך.
בטח דמיינת ילדה שמתחננת כל סוף שבוע ללכת איתך ועם אחיה הגדול לים. ילדה שהיא את של ימינו, הגרסה המוקטנת.
במקום זה קיבלת ילדה ששונאת את עצמה והסביבה, פוחדת מהכל ומכולם, יושבת בצד עם המוזרים. מבולגנת, גרועה בלימודים, שקרנית סתם ככה והרשימה ממשיכה נצח.
אמא, אני מצטערת שנוצרתי מביולוגיה ולא מהדימיון שלך. בטח היית אוהבת את הילדה הזאת, המושלמת.
אני מצטערת.

תודה לך שנתת לי את חיי. תודה ששמרת עליהם עם מזון, ומים, ודאגה אין קץ.
אבל האישיות שלי היא גם תוצאה של טיפולך הזה ולא האחר.
את במו ידייך הפכת את בתך לילדה דיכאונית ופחדנית בעלת מחשבות אובדניות, שדופקת את ראשה בקיר בתקווה שהיא תתחיל לדמם, ולפני שהיא הולכת לישון להתפלל לאלוהים שלא תתעורר בבוקר, למרות שהיא אפילו לא מאמינה באלוהים.

בואי אמא
בואי אמא
תחבקי אותי חזק

בואי אמא, למה שלא תחבקי אותי? כשאני בוכה, למה שלא תחבקי אותי?
למה להחרים את המחשב שלי במקום לחבק אותי?
למה במקום לומר לי שיהיה בסדר ולחבק אותי כשאת רואה שאני בוכה אחרי בית ספר, את שואלת מה קרה?
למה כשאני בוכה בגללך, את אומרת לי להפסיק וזאת את שאמורה לבכות ולא אני? אני הושפלתי בידי אמא שלי, זה לא מספיק?
אמא
אם אני אהרוג את עצמי אי פעם, זה יהיה בתקווה שאני אמצא את עצמי על ענן, מסוגלת לראות מה קורה ולזכור.
כי אני רוצה לראות איך את תגיבי
ואיך החברים שלי יגיבו
ואיך בית הספר והכיתה שלי יגיבו
לזה שאני אמות