אנונימית בעולם של חוסר מצפון. [ מקווה שתקראו..]

אז למה אותי לא מבינים?!

למה זה מרגיש שרק אותי החיים מאתגרים?!

אני יודעת שזה לא נכון.

שזה לא הדבר הראשון או האחרון.

שאולי זה מרגיש ככקושי ענקי

אחריי הכל מציאות זה דבר אמיתי.

להרגיש לבד. כמו אויר.

לבלוט פחות. ולשתוק יותר.

זה מרגיש לי כאלו החלטתי לוותר.

אבל לוותר זה לא רע.

כמובן שתלוי בסוג המקרה ובחומרה.

עכשיו אני מדברת עם חברה.

והיא אומרת, שכשהגעתי למסקנה הזאת.

בצורה מאוד ממהרת. ושיש לה תשובה אחרת.

שיש עוד תקווה. שזה לא אבוד.

שהאושר במקום חבוי.

אבל זה לא אומר שהוא לא קיים.

מבחינתי?,הוא היה ונעלם.

היא יודעת מי אני ?

והיא יודעת מה אני מבקשת?

או אולי היא יודעת ממה אני חוששת?

לא. זה רק נדמה לה.

לראות את מה שבא לה.

שהאושר קרוב. היא אומרת לי.

שיש אושר ברע, ואושר בטוב.

שאנשים הם רעים מטבעם.

שככה הם בני האדם.

שלדבר עם האנשים הפוגעים יעזור.

אויש, נו תסלחי לי. זה רק דוחף אותי לבור.

ואני לא אומרת שרק לי בחיים

יש עליות ומורות.

שאלות ללא תשובות.

אבל לפעמים זה מרגיש.

שאני לכודה בתוך רשת של קורי עכביש.

ושבכל יום שעובר.

העכביש מתקרב יותר.

לאכול אותי. לפגוע בי. להוציא ממני את הטעם.

להזכיר לי ששמחת החיים שלי, זה דבר שנעלם.

דיברתי עם האנשים הפוגעים.

רק חיוך אמיתי לשים הם יודעים.

לצחוק. לא לשים לב שמה שהם עושים פוגע.

שהכאב כבר לא יודע.

עד כמה הוא יוכל לגדול מבלי להתפוצץ.

ועד כמה, שהלב יוכל לשאת.

כשהחור גדל וגדל.

והכאב הוא הדרך היחידית.

לחיות בעולם של חסרי מצפון.

ולהיות בו אנונימית.

אין דבר גרוע מזה.

הבדידות. היא דבר כואב.

דבר שבכל רגע דוקר לך את הלב.,

עם אנשים הרעים לדבר זה לא יעזור.

עם לחץ של לימודים.

אי אפשר להתמודד חוץ מלפתוח את הקשרים.

עם לחץ של משפחה.

ממנו לא ניתן לברוח.

ואני רק מבקשת כוח.

אם כל כך טוב לי בחיים,

למה, כל כך עצוב לי. וזה לא רק לפעמים.