אני ארפה ממך. לא יודעת איך, אבל אני אצליח.

אני ארפה ממך.
ממך, כן ממך, מאותו הבן אדם
. מהבן אדם היחידי שהקריב מעצמו כל כך הרבה למעני.
מהבן אדם היחידי שראה את הכאב שלי עוד מלפני.
מהבן אדם היחידי שישב איתי במשך שעות וחשף איתי צלקות עבר.
מהבן אדם שידע עליי הכל, עוד מלפני שבכלל העזתי לספר.
אני ארפה ממך. בגלל שאין לי מקום אצלך. במוח, בלב, לא יודעת איפה בכלל הייתי אצלך.
אני מאמינה שאכפת לך ממני. אבל אתה שוכח ממני. לא עונה לי כשאני מבקשת, משאיר אותי תלויה באוויר, גורם לי לכאב על בקשת עזרה, משאיר אותי מבולבלת עם עצמי.
אתה פוגע בי מבלי לשים לב.
ואני לא מתחרטת על ההיכרות שלי איתך.
ואני לא מתחרטת על השיחות איתך.
ואני לא מתחרטת על שסמכתי עליך.
אני מתחרטת על זה שאני כל כך מטומטמת שחשבתי שתישאר לתמיד.
אז אתה כאן, אבל לא להרבה, ואני כאן.
ואני ארפה ממך. כי לא טוב לי.
ואני לא יודעת איך. אבל אני הולכת לעשות את זה.
זה מכתב פרידה שלי ממך.
מכתב נוסף שלעולם לא תדע.
רק שעכשיו, זהו כנראה המכתב האחרון.
כי אני הולכת להרפות ממך.