אני נעלמת. ואין אף אחד שיחפש אותי.
קשה לי. אני לא בימים הכי קשים בחיים שלי, אבל כן קורים כל מיני דברים. ואני מנסה להתגבר על העבר שלי, ואני לא מראה את זה שקשה לי, אני לא חושבת שיש מישהו שיודע בכלל, אני לא חושבת שיש מישהו שרוצה לדעת, לאף אחד פשוט לא אכפת. וזה לא שלא אכפת לאנשים ממני, זה פשוט שהם לא מנסים לדאוג לי, באמת, ולא לשאול סתם 'מה קרה?' כי הם 'צריכים'.
אני מנצלת כל חיבוק שאנשים מביאים לי כיאלו זה החיבוק האחרון, אבל עדיין, זה לא עובד.
התרחקתי מאנשים, עם בחירה, בלי בחירה, גיחוך קל ברקע שבראש שלי כעת, זה לא משנה. וקשה לי, פשוט קשה לי, עם זה, עם העבר המלוכלך שלא עוזב, עם זה שאני נהיית מישהי אחרת, מישהי שאני לא. וממתי אני מתמודדת ככה עם החיים? ממתי אני נמרחת על ה'ידיד' הזה? ממתי אני משחקת את עצמי כל כך קרה, ממתי אני זאת שבולטת בצורה לדעתי, מעט פרובוקטיבית? מה לעזאזל עובר עלי ולמה אף אחד לא עושה משהו כדי לעצור אותי מעצמי?
אני צריכה דרך לצאת, אני לא מאמינה שזה חייב להיות ככה, זה הכי גרוע שאני צריכה לחכות, מרגישה שלאט לאט החמצן נגמר לי, הדימויים המבלבלים. רוצה לחיות לנצח, בשקט, לא לריב עם אנשים, לא לריב עם עצמי, לחיות את החיים בשקט, גן עדן עצמי.
אני מרגישה את הנוכחות של השדים שלי, מוצאים לי את הדעת.
ואני הולכת להמשיך להתנהג ככה, כי אני לא מכירה יותר דרך אחרת. אני רוצה להרוס את עצמי, אני רוצה להרוס אותם, אני רוצה שקט, אני רוצה לצרוח, אני רוצה לא להשתגע יותר.
אני חייבת לסיים לכתוב את הקטע הזה. מחכים לי. אלו שאוהבים את אותי ה'אחרת', רציתי לרשום 'משופרת' אבל זה אירוני וכואב, בכל אופן, מחכים לי, ואני צריכה ללכת, יש לי בן אדם שלם לזייף, כי לפחות לכמה שעות, אני רוצה להיות מאושרת.
תגובות (3)
קודם כל, כתיבה מעולה!
דבר שני, אני יכולה להזדהות איתך. גם אני מרגישה שהשתנתי הרבה ויש קטעים שלא לטובה ובנוסף לזה, אני מרגישה כמוך בכל הנוגע לאנשים שסביבי ועד כמה באמת אכפת להם ממני (יכול להיות שאכפת, אבל לא באמת מתעניינים לדעת מה עובר עליי ומה קרה לי…)
אני מאמינה שבסופו של דבר אהיה בסדר, מקווה שגם את.
כל כך מזדהה איתך! תיארת את זה מושלםם!
בס"ד, וואו, אני מבינה אותך.. אני מקווה שתצליחי להיות את לחלוטין ושזאת תהיה מי שאת רוצה וטוב לך להיות, ומי שכולם אוהבים יחד עם זה. אמן. זה יכול לקרות! שיהיה שבוע מהמם!:-)