אני שמה מסכה. מסכה שאף אחד לא רוצה לעזור לי להוריד.

אני משתגעת. אני רוצה לצעוק, לצרוח, אני רוצה לברוח מכאן. אני רוצה שיעזבו אותי בשקט, אני רוצה להפסיק עם כל המחשבות, אני רוצה להפסיק לשבת מול המחשב ולכתוב את זה עם דמעות, אני רוצה שישחררו אותי מעצמי.
לאף אחד לא באמת אכפת, וגם אם אכפת להם בטעות, לבן אדם שהכי חשוב לי שיהיה לו אכפת ממני, לבן אדם שידע את התוכנית שלי, לא אכפת ממני.
אני מרגישה כל כך אבודה כרגע, כמו שבחיים לא הרגשתי.
אני רוצה שמישהו יחבק אותי כבר.
אני לא רוצה לוותר על החיים, אז אני שמה מסכה. ככה הכי קל להתמודד.
אני יודעת שיום אחד, אולי מישהו יגלה, שמתחת למסכה, מתחבאת מישהי, מתחבאת אני.
הלוואי שיכולתי להגיד, שמתחת להכל, זאת אני, הילדה הפגועה, הילדה האבודה, שאף אחד לא באמת מכיר אותי כי היא שמה מסכה. מסכה שלא אכפת לה מהריבים שלה עם אנשים, מסכה שלא אכפת לה להתנהג שונה, מסכה שלא אכפת לה לחייך, לספוג את הכאב בשקט.
אני לא רוצה להתחבא יותר, אבל אני לא יכולה לברוח. אני רוצה התחלה חדשה, בלי מסכות.
הלוואי שיכולתי להגיד לעולם מי אני באמת. מתחת להכל.
הלוואי שיכולתי ללכת לישון ולהתעורר במציאות פחות כואבת.
אני לא רוצה לוותר על זה, אז אני שמה מסכה. מחייכת לעצמי, מאמינה שמתחת להכל, מסתתרת לה אני, מחכה שמישהו ימצא אותי.
אבל זה כנראה לא הולך לקרות.
וזה בגלל שאף אחד לא רוצה לעזור לי לקלף מסכה יפה, כדי לגלות את הכאב האמיתי, ולעזור לי לטפל בו אחת ולתמיד.
אז כן, הלוואי שיכולתי להגיד, שמתחת למסכה היפה הזאת, אני מחכה, בתחפושת שחורה, שמישהו ינקה אותי כבר מהכל.