אסור לי

ברגע שאימא שלי יצאה מהחדר שלי, התחלתי לבכות. לא יודעת למה. סך הכול אני לא יכולה ללכת לחוג בגלל בעיות של כסף, שאימא הביאה מהעזאזל. נכון שזה לא נכנס ללו"ז שלי, ואחרי הכול כול ההסבר הוא הגיוני אחרי הכול.
אבל עדיין.
רציתי. רציתי ורציתי. ולהרגיש שמה שאתה משתוקק אליו כבר, בואו נספר- כיתה ב', כיתה ג', כיתה ד' וכיתה ה' וכנראה כיתה ו' מתווספת. הנה . ארבע שנים של צפייה וכליון עיינים.
ארבע שנים של בקשה.
ארבע שנים של התחננות ונפילה על הברכיים.
הכול נהרס.
בניתי מגדל קלפים, אבל הרוח הזיזה קלף אחד, והכול נפל.
בכיתי. קמתי מהמיטה והסתכלתי על עצמי.
אני מכוערת תמיד. אף עקום, שיער שטני שכזה, גלי מקצת, בגלל צמות. עיינים אפורות, שכולם טוענים עי הן כחולות. פצעונים קטנים ניגרים ברחבי פרצופי, ושפתי השתרבבה החוצה כשאר בכיתי, פי נפתח, עייני התאדמו, והדמעותיצאו כבמבול נוח.
לא אחת אחת, אני לא נראת יפה כמו כול הבנות בסיפורים.
לא.
גם זו סיבה לבכות, לא?
התחלתי לחכות, בצורה לא רעה דרך אגב, את מה שראיתי ביוטיוב. בשקט בשקט. בכדי שאימי לא תחשבו שאני חלילה בוכה.
אבל צליל אנקה נפלט מפי. שמעתי את אותה קמה מהכורסא. התיישבתי על הריצפה ובכיתי. ובכיתי ובכיתי. נכון שזה ילדותי מצידי. ונכון שזה סך הכול חוג. ונכון שזה מגוחך וטיפשי וממש לא מתאים לי.
אבל זה שהחוג נשלל ממני.
מה שאני כול כך מצפה לו, ומה שאני רואה כול הזמן בערוץ הקהילתי.
הזכרונות עוררו בי קנאה עזה. למרבה הצחוק בעצמי.
שמחתי שחוויתי את זה.
אבל קינאתי. קינאתי בכך שאני יכולתי לעשות זאת. ועכשיו אני רק מחכה את מה שביוטיוב ובטלוויזיה. צופה לפעמים בשידורים חוזרים של עצמי או של אנשים שאני מכירה.
והכאב לראות מורים לכך, עם הידיעה שבחיים לא אוכל ללמוד אצלם.
להסתכל על ילדים מאושרים, מלאים בפרסים, ולדעת שבחיים לא אוכל להיות כמוהם.
זה כאב.
אימי עזרה לי לקום ולחזור אל המיטה.
המשכתי לבכות עד שנרדמתי.
והחלום שלי היה החלום האמיתי שלי.
להשתתף בחוג ההוא.