אפשר לצאת מזה? חלק 2

**זה המשך לקטע הקודם שכתבתי**

חזרתי לבית כשאני מותשת! השעה 4 לפנות בוקר, סוף סוף יש לי זמן לצאת עד מאוחר.
פתחתי את הדלת במפתח שאני שמה לעצמי במקום מוחבא כי הדלת היתה נעולה,
עברתי דרך המטבח ונשנשתי לי מהסלט שהכנתי לפני כמה שעות ואף אחד לא אכל, חשבתי שכשאני אלך מישהו יאכל את זה, אבל האגו שלהם עומד לפני המשפחה שלהם. אף אחד לא אכל.
נכנסתי לחדר שלי והדפדפתי בפייסבוק שלי, אולי יש משהו מעניין.
נכנסתי לקיר בפייסבוק של ליאור וגיליתי שאני חסומה..
סגרתי את המחשב והחלטתי ללכת לישון.
כיוונתי לי שעון מעורר לפני שנרדמתי לשעה 11:00 בשביל שאני אקום לאכול,

השעון המעורר לא חדל מלצלצל והחלטתי לקום, להראות שאני לא בריב עם המשפחה שלי.
הרי אנחנו כבר שלושה ימים לא מדברים, זה אמור להיפסק.
התארגנתי בגינס וחולצת טריקו, שטפתי את פניי וצחצחתי את שיניי והלכתי למטבח.
צחקתי לעצמי בלב בשביל לא לחשוב על כמה מושפלת אני עכשיו.
אבא שלי, אמא שלי וליאור אוכלים ארוחת בוקר..
ולא, הם לא התחילו לאכול עכשיו. הם כבר באמצע הארוחה.
הם ערכו את השולחן רק לשלושה אנשים. בלעדיי.

"בוקר טוב" אמרתי וקיווצתי את שפתיי מעט בשביל לעצור את הדחף של הלבכות.
היה שקט. רק את הרעש של הלעיסות שמעו.
מה חשבתי לעצמי..
הוצאתי את הכוס זכוכית שלי מהארון והכנתי נס, אף אחד לא דיבר.
חיפשתי מקום לשבת בשולחן הקטן לידם אבל שמתי לב שהמקום שאני יושבת בו תפוס כבר ע'י מאכלים מרובים, והכיסא שלי בכלל לא כאן.
גלגלתי את עיניי והתיישבתי בספה, רחוק מהם מול הטלוויזיה ששידרה מרתון של הסדרה חברים.
היו לחשושים בין ליאור לאמא ולאבא, היו גם צחוקים.
הלוואי ויכולתי לשמוע מה הדיבורים ביניהם. אבל שמעתי מילה אחת והמילה הזאת היתה אני- שני.
פתחתי את האיפון ועשיתי את עצמי מקלידה לאנשהו, וצוחקת. מחייכת.
כשבפנים היתי מרוסקת. שבורה!.
"הורים מדהימים שלי אני יוצאת לטייל, אפשר 200 שקל?" שאלה ליאור
"כן, קחי" אמר אבא בחיוך והגיש לה כסף.
אולי אני אלך גם לטייל איפה שהוא.
שטפתי את הכוס בכיור והסתכלתי פעם אחרונה על אמא ואבא.
הם לא הסתכלו.
הלכתי לחדר והתקשרתי אל נדב. אולי הוא ירצה שנצא?

"בוקר" מלמל ולפי זה הבנתי שהוא עדיין ישן
-"הערתי אותך? מצטערת אני אתקשר מאוחר יותר" אמרתי במבוכה
"מה פתאום" מלמל והחניק שיעול , "מה נשמע?" שאל.
-"הכל טוב. אתה?"
"בסדר, קרה משהו?" שאל
-"רציתי שנצא אולי, אבל תנוח" אמרתי בצחקוק קל
"בכיף, מתי?" שאל
-"מתי שתתעורר" אמרתי וחיפשתי בגדים יפים בארון, שיראה שיש בי משהו יפה
"יש לך איך לבוא אליי?" שאל בעייפות
-"אני יבוא, אתה עדיין גר בדירה הזאת באשדוד?" שאלתי והסתכלתי איזה שמלה תתאים יותר
"כן, יודעת מה אני אתלבש ואני יאסוף אותך" אמר
-"טוב, אז דבר איתי" ניסיתי להסתיר את ההתרגשות בקולי.

שמלה ורודה? קיטשי מידי.
שמלה שחורה? ממ… סבבה.
שמתי שמלה שחורה על גופי, היא הגיעה עד חצי הירך שלי. השרוולים היו ארוכים ומעוטרים בתחרה שחורה.
שרשרת זהב אלגנטית פשוטה ליום יום נתלתה על צווארי ולרגליי נעלתי סנדלים עם אבזמים זהובים.
איפרתי מעט את עיניי הירוקות וטשטשתי שוב במייקאפ את האף שלי שעוטר בכתם סגול ירוק, מהמכה שהשלט עף על האף שלי.
כלומר ליאור זרקה את זה עליי.

יצאתי מחוץ לחדר ורציתי שטיפה יראו אותי שאני יוצאת וישאלו לאן כמו ששואלים את ליאור.
סידרתי את שיערי החום דבש החלק על גבי גבי ואת הפוני הקטנטן לצד שבאופן מקרי הסתדר יפה ויצאתי אל המטבח.
שתיתי כוס מים ובדקתי שהאודם הורדרד שלי לא נמרח ועוררתי מעט רעש עם הזזת דברים בשביל להגיד 'אני כאן!' אבל אף אחד לא ראה.
"טוב, אני יצאתי" אמרתי אל החלל של הבית.
אף אחד מהבית לא באמת רצה לדעת שאני יוצאת, אבל רציתי..רציתי שהם ישאלו.
ישבתי על המדרגות של הבניין וחיכיתי עד שנדב יתקשר שהוא מחכה לי למטה.
האיפון שלי צלצל, זה היה נדב. הוא בחוץ! יש.
יצאתי לבחוץ וחייכתי חיוך קטן ונכנסתי לרכב שלו,
נשקתי נשיקה קצרה על הלחי שלו והתחלנו בנסיעה
"השקעת בגדים לכבודי?" שאל
"רק בשבילך" אמרתי בחיוך, חיוך מפרלטט?
"כיף לי" אמר והזיז את שיערי מעט הצידה ונשק לכתפי.
"לאן נלך?" שאלתי
"לפארק" אמר ולא פירט יותר מידי.

מאת: ליאור אחותי.
'בבקשה תגידי שהלכת לכל החיים ולא תחזרי! חחחח'
-'אל תנעלי את הבית כשתחזרי, אני לא יודעת מתי אני אחזור'
'מה אמרת? את לא ישנה בבית? סבבה'
-'ליאור אני לא צוחקת'
'כשתמותי תורישי לי את הכסף שלך'

"מה קרה לך באף?" שאל ללא הבנה והניח את ידו מתחת לסנטרי והזיז את פניי מולו בשביל לבחון את האף שלי
"נתקעתי בדלת בלילה" חייכתי חיוך מובך, שיחשוב שאני דוברת אמת.
לא סתם אני במגמת תאטרון.
"גאונה!" אמר בקול וצחק
"לא שמתי לב, היה חשוך!" צחקתי וכיסיתי עם ידיי את פניי
"חכמה" צחק

"הגענו" אמר והגענו לפארק יפה וירוק.
התיישבנו על הדשא החמים ונדב נשכב אחורנית על הדשא ומשך אותי אחריו עד שראשי נשען על הבטן שלו.
"אתה בא לכאן הרבה?" שאלתי והסתכלתי על הזוגות שישנים ביחד
"לפעמים" אמר והעביר את אצבעותיו בשיערי
"פעם התאהבת?" שאלתי בשקט
"המון.." אמר
"ואתה עכשיו מאוהב?" שאלתי
"כן. ואת?" שאל
"אני חושבת. אף פעם לא התאהבתי באמת" סיפרתי לו
"הבחורה שהתאהבתי בה, קטנה מידי. אני מפחד לפגוע בה" אמר
"אני מכירה אותה?" שאלתי
"מאוד" אמר. זאת ליאור. שיט.
"ואיך היא בעינייך?" שאלתי
"מתוקה. ביישנית, יפה, תמימה" אמר באיטיות
ליאור ממש לא מתוקה, ממש לא ביישנית ובטח שלא תמימה!
"והיא במקרה חלק מהמשפחה שלי?" שאלתי , הוא הנהן בראשו.
נהייתי עצבנית, פגועה.

ישבנו חצי שעה בפארק ונהנו מהשמש החמימה.
"בואי נלך לאכול?" שאל, הנדתי את ראשי לשלילה. אין לי תאבון.
"אפשר לשאול אותך משהו?" שאל, הנהנתי בראשי ונשכתי את שפתי התחתונה
הוא לא רואה את הפנים שלי גם ככה..
"זה נכון שהיית אנורקסית?" שאל. עצמתי את עיניי ושוב נזכרתי שהיתי אנורקסית.
צלקת נפשית גדולה.
הנהנתי בראשי ושרטתי בלי שאף אחד ירדה את הרגל שלי
"ואיך.. איך יצאת מזה?" שאל בהיסוס ושיחק בשיערי
"אשפזו אותי" אמרתי והרגשתי בושה.
הוא שתק.
"מחר יש לך משמרת בוקר?" שאל, הנהנתי בראשי.
אני צריכה לנסוע ב6 בבוקר לעבודה…
"לאסוף אותך?" שאל, הנדתי את ראשי לשלילה. אני לא מעוניינת שהוא ייקח אותי בזמן שהוא חושב על אחותי.

העברנו את רוב היום בלהיות בשמש, לאכול ארטיק. לצחוק על אנשים שנפלו מהנדנדה שהיתה מולנו.
הערב הגיע ואני כבר צריכה ללכת. העדפתי לחזור לפני ליאור ככה היא לא תנעל אותי בחוץ.
"אז.. רוצה לבוא אליי?" שאלתי מתוך נימוס, את האמת אני אשמח שהוא יבוא אלי.
אמא ואבא נסעו אל סבתא והם יבואו רק בלילה, מאוחר. לכל היותר חצות.
ונדב כבר לא יהיה כשהם יחזרו, וליאור תהיה.
ככה אני יעצבן אותה.
אבל הוא אוהב את ליאור…
"כן.. למה לא?" אמר בחיוך והמשיך בנסיעה אל עבר הבית שלי.

נכנסנו לבית ולפני שנדב הספיק לדבר כבר היינו בחדר שלי.
שליאור לא תצוץ משום מקום!$!
"רוצה לשתות, לאכול?" שאלתי, הוא הניד בראשו לשלילה.
השעה 10 בלילה, אני רגילה לצאת בשעות האלה.
"מה נעשה?" שאלתי ונשכבתי על המיטה שלי, הוא התיישב לידי.
"נראה סרט?" שאל, הנהנתי בראשי והדלקתי את הטלוויזיה על סרט קומדיה.
ראינו סרט. הכל עבר בשקט.
"מי זאת מי שאתה אוהב?" שאלתי, אני רוצה להיות בטוחה.
הסתכלתי בעיניו והצורך שלי לדעת גבר על המבוכה.
"היא…היא יפה. יש לה שיער ארוך וחלק" אמר ועיניו נצצו
"יש לה עיניים טובות. אומרות אמת. אני מרגיש שאני נבלע ביער עמוק כשאני בוהה בעיניים שלה" אמר
"החיוך שלה זה הדבר הכי יפה שתוכלי לראות. הוא כל כך.. כל כך אמיתי" אמר.
"היא יפה?" שאלתי, ליאור יפה.. לא סתם יש לה חבר.
"מאוד. היא הבן אדם הכי יפה שפגשתי. יש לה יופי עמוק, יופי שלא נמאס ממנו" אמר
"ו.. ולמה אתם לא ביחד?" שאלתי בעצב
"אני מפחד מהתגובה של אחותה" אמר ונשך את שפתו התחתונה.
מה אתה רוצה שאני אגיד.. תצא איתה בכיף.. תיחנקו ביחד.
"אז תבקש.. אני בטוחה שלא יהיה לה אכפת" אמרתי כאילו זה לא מזיז לי והסתכלתי על הטלוויזיה, התעלמתי ממנו.
"אני אבקש, כשזה יהיה נכון לי" אמר.

"אני הולך הביתה. אני יראה אותך מחר?" שאל, הנהנתי בראשי והתעמקתי בסרט
שתי דפיקות הפריעו את השקט המביך ולאחר מכן הדלת נפתחה, זאת היתה ליאור.
"בוא אני אלווה אותך" אמרתי והתעלמתי מליאור
"אני אלווה אותו, זה בסדר" קפצה ליאור
"בוא נדב" אמרתי והתעלמתי מליאור
"זה בסדר.. ליאור תלווה אותי" אמר ויצא איתה מהחדר שלי.

נשכבתי על המיטה ולא יודעת איזה הרגשה עברה בי.
כעס. עצב. שמחה. פחד. אכזבה..
יצאתי לאחר חצי שעה מהחדר והופתעתי לגלות את אמא ואבא מולי. מה הם עושים בבית בשעה כזאת?!
"הו.. הי.. איך היה?" שאלתי והבטתי בהם. הם לא הביטו. הסתכלו על משהו אחר. הכל חוץ מלהסתכל עלי.
"ממ. בסדר" אמרה אמא אחרי התלבטות ארוכה.
נשארתי לעמוד ולהסתכל עליהם, אף אחד מהם לא דיבר.
הם מפחדים בטח שליאור מצוטטת להם.
"קרה משהו?" שאלתי כשראיתי שהם לא רגועים
"ה..המשכורת" אמרה אמא ותופפה באצבעותיה על השולחן
"מה איתה?" שאלתי ללא הבנה. הרי הכנסתי להם כבר כסף לחשבון בנק
"לא שילמת לנו" אמרה אמא ונקבה עליי מבט מפחיד.
"שילמתי" אמרתי במהירות, אתם לא מבינים חח.. אני משלמת סוג של 'שכירות' שאני גרה בבית
"אנחנו רוצים שתשתתפי בהוצאות של הדלק" אמרה
"אני לא נוסעת ברכב , אין לי רישיון בכלל" אמרתי
"אנחנו מסיעים אותך להרבה מקומות מתוקה אז תירגעי" התפרצה אמא
"אז על כל מקום שתקחו אותי אני אשלם?" שאלתי ללא הבנה ופלטתי צחוק לא מבין
"כן. או שתסעי באוטובוס" אמרה בקשיחות.
"אני נוסעת איתכם רק כשאנחנו נוסעים אל סבתא" אמרתי
"אז תשלמי על זה" אמרה וקמה מהשולחן, אבא אחריה. אמרתי שהוא פישר?

קמתי לבוקר חדש , איזה בוקר. 5 לפנות בוקר.
הצלבשתי מהר בג'ינס וחולצת טריקו של העבודה ורצתי מהר אל האוטובוס שיוצא ב6 בשביל לא לאחר לעבודה.
נדב חייך אלי אבל אני תירצתי שיש לי להכין קפה לאנשים וככה התעלמתי ממנו והצלחתי להתחמק ממנו.
יצאתי מהעבודה אל הבית, השעה 6 בערב. דחוף להגיע הביתה.

"אני בבית" קראתי וקיוויתי שסוף סוף ידברו איתי.
אבל הכל שומם.
הם לא דיברו.
אמא ישבה בספה וליאור לא היתה כאן.
ואבא.. אבא אני לא יודעת איפה הוא.
"הי.. אמא.. חשבתי אולי נסע לאכול במסעדה הזאת שאני אוהבת. רק אני ואת" אמרתי ואמא לא דיברה.
"אמ.. רוצה?" שאלתי והתחננתי שהיא תגיד כן.
"לא יכולה היום" תירצה לי
"טוב.. אז מחר?" שאלתי ונעמדתי טיפה רחוק ממנה. כשהיא מתעצבנ. היא אלימה.
"לא יודעת!" אמרה בכעס וסימנה לי ללכת
"אז.. כשתדעי תגידי לי" אמרתי ולבשתי על פניי חיוך מזויף

היום יום שני. התארגנתי לעוד בוקר מהיר והיום למדתי.
מ8 עד 2,.
ב2 תפסתי אוטובוס מהר אל העבודה, היום נדב לא היה.

סיימתי לעבוד והלכתי ברגל אל הקניון הקרוב. בדרך התקשרתי אל אמא עשרים פעמים. .היא לא ענתה. בטח אין קליטה.

אל:אמא
-'הי.. אל תבריזי לי היום.. ניפגש בבית קפה?' שלחתי
'היום אני לא יכולה' כתבה.

הלכתי אל הבית קפה והזמנתי לי קפה ומאפה.
הסתכלתי הצידה ואת מי ראיתי.
אותה.
את אמא. עם ליאור.
גיחכתי לעצמי ועצמתי את עיניי מעט.

אל:אמא
-'איפה את?'
'בעבודה' כתבה

בלעתי את הקפה במורד גרוני וניסיתי להתעלם מהשיחת אם ובת שמתחוללת בשולחן שלהן בזמן שאני כאן. לבד.
"תרצי להזמין עוד משהו?" שאל המלצר
"כן.. את החשבון ותעשה טובה, תביא גם עוגת יום הולדת קטנה ותכתוב על פתק 'מזל טוב משני' ותביא לזוג הזה שם. ותביא להם אחרי שאני אלך" אמרתי
הוא הנהן בראשו והגיש לי את החשבון.
שילמתי והלכתי לדרכי.
מזל טוב לי….
היום אני בת 17.

התעלמתי מהברכות, מהשיחות. רק חזרתי לבית והלכתי לישון.