אצלי אין סוף טוב כמו באגדות

מה זאת אהבה
איך אני אוכל לאהוב מישהו או מישהי כשאני אפילו לא אוהבת את עצמי?
אני שואלת את עצמי כל כך הרבה שאלות שאין לי עליהן תשובה שזה פשוט נראה לי סוריאליסטי.
למרות שזה בעצם הכי ריאליסטי בעולם, כי כולם שואלים את עצמם שאלות שאין להם תשובות עליהם.
כולם תמיד אומרים שצריך לסלוח,צריך לאהוב ולהפסיק לשנוא ולכעוס כי זה רעל ללב ולגוף.
זה נכון, זה כל כך נכון …העניין הוא שאני לא מצליחה לסלוח.
כואב לי יותר מדי.
יש לי יותר מדי כעס ושנאה בלב.
היא פגעה בי כל כך הרבה וכל כך חזק שהיא אפילו לא יודעת עד כמה.
היא בעצם לימדה אותי איך לפגוע בעצמי כשהיא לא בסביבה כדי לעשות את זה.
אני הפכתי להיות היא אבל במצב יותר גרוע, אני הפכתי להיות הקול שצועק שאני שמנה ואני צריכה להרזות, אני הפכתי להיות הקול הביקורתי הזה בראש שלי שתמיד כועס על כל צעד קטן שלי.
איך אני אסלח לה על דבר כזה ?
איך אני אסלח לה על זה שהיא השאירה חותמת בתוך הראש שלי לכל החיים, גם אחרי שהיא תלך לעולמה …היא עדיין תישאר בראשי עם הקול הצעקני שדורש ממני להיות מושלמת.
איך אוהבים? שמישהו ילמד אותי בבקשה.אני כבר חסרת סבלנות למצוא את המישהו הזה.
כי הרי זה לא רק היא, יש גם אותו..זה שהלך והשאיר אותי כשרק נולדתי בלי להכיר אותי אפילו.
ויש גם את כל אלה שחשבתי שהם לא רק אנשים שאני נפגשת איתם מדי יום כדי לדבר, האנשים האלה שחשבתי שאני יכולה לסמוך עליהם ..אבל דווקא כשהסתובבתי תקעו לי סכין בגב, וכשהסתובבתי אליהם בחזרה ושאלתי למה עשיתם את זה הם חייכו אליי כאילו כלום לא קרה וזה בכלל לא הם כשאני רואה את הסכין ביד שלהן נוטפת דם.
וזה לא רק הם, יש עוד. כל כך המון.
הכל כי אני כבר נואשת. אני רוצה כבר למצוא את המישהו הזה שילמד אותי איך לאהוב. הכל כי אני סומכת על כולם בעיניים עצומות בתקווה שהם האחד. וכל פעם מחדש אני נפגעת .
הגב שלי כבר מלא חורים.
הגב שלי כבר עוד מעט נשבר
העמוד שדרה שלי כבר לא ישר, הוא עקום.
הגב שלי לא מכוסה בעור, הוא נוטף דם וכולו בשר.
כואב לי, כל כך כואב לי …
ונמאס לי… נמאס לי לחפש , אני רוצה לסיים את כל הכאב.
אבל אני מפחדת..מפחדת לפגוע בעוד מישהו בדרך.
כי הרי אני , גברת "נפגעת כל הזמן" יודעת יותר מכולם מה זה להיפגע, אז איך אוכל לעשות זאת לעוד מישהו שאינו אשם בכך…
כולם מסתכלים עליי ובטוחים שהכל בסדר איתי, שאני שמחה ומאושרת כי אני צוחקת כל כך הרבה ומספרת כל הזמן סיפורים בצורה מצחיקה, כי אני מתנהגת כמו "בלונדי" טיפשה שלא יודעת כלום מהחיים שלה, כולם חושבים שאני בסדר…
אני לא בסדר, אני לא קרובה ללהיות בסדר, אנשים סוציאלים שמטפלים בי בטוחים שהמצב שלי השתפר מלפני שנתיים כשהמצב היה "ממש גרוע" , ואין להם מושג שאני פשוט למדתי איך לשקר יותר טוב ממה שידעתי פעם.
אז תאמרו לי בבקשה, איך אני סולחת ואיך אני אוהבת ומפסיקה לכעוס .
איך.
הרי הכאב לא נגמר.
איך אני סולחת על משהו כשהמשהו הזה בכלל לא הסתיים עדיין .
איך אני אוהבת כשאני לא אוהבת את עצמי.
איך הסיפור הנורא הזה נגמר בסוף טוב , שבו כולם מאושרים.
הוא נגמר ?