אש שנקראת 'להיות מקובל'

אני יושבת מול המדורה, מסתכלת על האש .
שלובת רגליים, אני מסתכלת מסביב .
היום הזה, 'ל"ג בעומר', שאמור לגבש בין כולם,
הפך תצוגת אופנה .
הפך למקום שבו רואים בבהירות מי אתה, מה אתה .
היום שבו אם אין לך חברים, אם אתה לא 'מקובל',
אתה נשרף . נשרף באש . הלך לך הכיף .
כולם קבוצות קבוצות . אממ ? סלחו לי ? אני מתבלבלת ?
זה לא אמור להיות מגבש ?
אנחנו לא אמורים לשבת סביב המדורה, לשיר שירים,
לספר צ'יזבטים, לדפוק בדיחות ?
אני מגזימה בתגובה שלי ? אנחנו לא אמורים להיות קבוצה אחת ?
אני ממשיכה להסתכל . הנה שם ה'מקובלים',
שם, בקצה השני, ה'דחויים',
פה באמצע המתבודדים .
אני נגעלת . ממש בא לי פשוט לקום וללכת .
ואז, אז אני שומעת אותה . אני שומעת אותה אומרת את המשפט הזה .
"תראו את הטליה הזאת, איך היא יושבת לבד . סתם צומי"
וזה, המשפט הזה, שורף אותי . נהיה לי חם . בלי קשר למדורה שמולי .
אני מביטה באש בוערת, האש ששורפת אותי .
האש הזאת . לא, לא המדורה . האש שמסביב . האש שמתלקחת בי .
בכל אחד מ'הדחויים' . אני מרגישה את הכאב שלהם .
כי בעצם, גם אני אחת כזאת . גם אני 'דחויה' .
האש הזאת ששורפת אותם . האש שנקראת 'להיות מקובל' .
מסתכלת על המדורה שמתרוממת מעלה מעלה לשמיים .
ופעם אחת ולתמיד, אני מבינה את המשפט –
"אש בעיניים " .