בזכותך

הרבה זמן לא כתבתי עלייך. אני רוצה, באמת שאני רוצה, פשוט המילים לא מצליחות לצאת ממני. הן כאילו תקועות לי בגרון ומסרבות להיפלט החוצה.

אתמול ראיתי אותך ולבי שוב החסיר פעימה, הרגשתי כאילו העולם עוצר מלכת ורק אתה ואני קיימים, לבד, הרעשים מסביב נעלמים, כל הדמויות שמקיפות אותנו הופכות לפרפרים ואנחנו בתוך גן עדן.
גן עדן מושלם, שום דבר לא יכול להוציא אותי מהבועה הזאת, הכל כ"כ מושלם, כ"כ נכון וכ"כ מזויף. גן העדן שלי הסתיים כשאתה לא שיתפת פעולה והמשכת בדרכך ואני נכנסתי למערבולת סיוטים.
לא שוב החלומות, לא שוב הרגשות שניסיתי להטמיע עמוק בלב, לא שוב הדמעות שיציפו זיכרונות ולא שוב אתה, לא שוב אתה מופיע לנגד עיניי, מעורר את כל הדברים שלא רציתי שיתעוררו.

אני לא מנסה להתקדם, להתגבר, לעבור הלאה או לשכוח ממך, כל זה שייך לעבר, למדתי בזכותך איך לכבות את כל הדברים הלא רצויים ולהדליקם במקרה הצורך או כשאתה מחליט להדליק אותם בלי ידיעה שאתה עושה את זה.
אתה לא תאמין עד כמה קשה לי לכתוב את זה, אבל שוב, בזכותך אני לומדת איך להתגבר על מכשולים ולעמוד איתנה, לכתוב, לעשות את כל מה שאני אוהבת בלעדייך ובלעדיי אותם הדברים שמצליחים להחליש אותי…