בחזרה להעמדת פנים

אני מרגישה שבא לי לכתוב משהו, אבל אני מרגישה ללא שום כיון.
אני מרגישה מלאה ברגשות, אבל עם זה, ריקה ממילים.
אני מרגישה שהם לא שווים את העזרה שלי, אבל לא מסוגלת לחשוב על לא לעזור להם.
אני מרגישה כל כך מבולבלת, אבל ממקודת.
אני מרגישה שאכפת לחלק מהאנשים, אבל אני יודעת שהם לא ייזמו שום דבר לעזרתי.
אני מרגישה שבכל נשימה שאני לוקחת אני נחנקת, אני כבר לא יכולה להכיל שום דבר.
אני מרגישה בוגרת בעולם צעיר, אבל לא מספיק בוגרת בשביל להבין באיזה דרך ללכת.
אני מרגישה פסימיות עצמית, אבל בכל זאת מראה אופטימיות בשביל הטוב של האחרים.
אני מרגישה גדולה בעולם אפור, אבל אני בכל זאת מתלהכת במבוך ללא מוצא.
מישהו יכול להסביר לי מה אני מרגישה ?
מישהו יכול לימצוא בשבילי את הכיוון שלי?
אין תשובה.
נו טוב, זה מה שחשבתי שיהיה.
בחזרה להעמדת פנים.