בכי- כל-כך רחוק מהמציאות…

אני יודעת שבכי הוא בעצם כלום, פיזית.
רק מים שנוזלות טיפה, טיפה מעיניים שלי.
כשחושבים על זה, זאת תופעה די מטומטמת.
אתה מוציא מים מלוחים מעצמך. ולא סתם מעצמך, מהעיניים שלך!, איכ.
אבל משום מה, האדם, שייך את זה אוטומטית לפריקת לחצים ושמחה.
אני עדיין לא הבנתי למה.
למה אתה צריך לעבור תופעה מטומטמת כדי לדעת מה אתה מרגיש?
למה אלוקים רצה שתהיה לנו תופעה שתמחיש פיזית מהי הרגשתך. גם זה עונש?, או שזה דווקא משהו קדוש שאפשר רק לייחל לו?
למה הציפיות שלנו מעצמנו תמיד גדולות? למה אנחנו תמיד שואפים לכסף ונקריב דברים בשבילו? למה ולמה ולמה ולמה!!!
למה האנשות שואפת לידע? למה אנחנו צריכים למות? למה יש מלחמות? למה יש לי חיים? למה אני נראת ככה? למה אני שונאת את עצמי? למה אני שמנה? למה אני מתאהבת בדיוק בילד שלא אוהב אותי בחזרה? למה אני צריכה לגדול? למה אני צריכה לבכות? למה אני צריכה להרגיש את הכאב שלי על פניי? למה אני צריכה לחיות? למה דווקא אני? למה דווקא אני צריכה לסבול? לסבול מאנשים שהם חראות אבל בכל זאת אוהבים אותם יותר ממני? למה אני מבקשת מאלוהים כל הזמן שהזמן יעבור כבר ואני לא יהיה בגיל המחורבן הזה? למה אני חושבת כל הזמן על הלמה המסכן הזה? למה מתאכזרים אליי? למה? ואז אני מתחילה לבכות. בגלל מילת השאלה הארורה הזו אני רוצה וצריכה לבכות? למה אני שכשאני בוכה אני מרגישה את הכאב על פניי, ואז, אני לבסוף טופחת עליהם מעט ואז הבכי , שממחיש את הכאב, נעלם? הרי זה אף פעם לא ככה בחיים האמיתיים… אתה מנסה לקבל את ההכי טוב מהטפיחות שנותנים לך, אבל זה אף פעם לא מעלים את הכאב…

אבל לבסוף יש לי רק שאלה אחת קטנה ומסכנה, אחת שאני בטוחה שיש ילדים אחרים ששואלים אותה כל הזמן.
למה אני לא נאהבת בידי זה שאני רוצה שיאהב אותי?