גדנ"ע חובלים – היום השני

היום השני: 7.8.2012

בשעה חמש וארבעים בבוקר נשמעו בכל רחבי האוהל הממוזג צלצולים שונים משעונים מעוררים של בנות שהיו חכמות והביאו איתן מטען.
פקחתי את עיניי לאט, והסתכלתי בחושך שהתחיל להתבהר באורה של הזריחה. הייתי עייפה אפילו יותר, ונשארתי עוד כמה דקות בשק השינה כדי לעורר את עצמי במחשבות שמחות על ההפלגה הראשונה שתוכננה להיום. כשקמתי סוף סוף ויצאתי משק השינה השחור ראיתי שהרבה בנות ממשיכות לישון, והשעונים המעוררים שלהן כבר הספיקו לעצבן כמה בנות שכבר התעוררו. אני חייבת להודות שהנודניק בפלאפון הוא בהחלט נודניק.
התיישבתי על קצה המיטה ונעלתי כפכפים. כמובן, מיטת השדה התקפלה ונפלה, כשאני עוד יושבת עליה. למזלי הבנות עוד היו ישנוניות, אז אף אחת לא שמה לב.
קמתי, סידרתי את המיטה ומתחתי אותה כדי שלא תיפול שוב, והחלפתי את הטרנינג והחולצה למדים יבשים שעליהם תלויה המימייה הכבדה. הוצאתי מהמזוודה את מברשת השיניים והמשחה, והלכתי לכיוון המקלחות המוארות.
כשסיימתי להתארגן, כלומר, להתלבש, לצחצח שיניים, להוריד את המדים הרטובים ואת המגבת מחבל תלייה מאולתר, לאסוף את השיער לזנב סוס ולשים את הכובע היפהפה שקיבלנו יצאתי לכיוון הרחבה הכללית שבה עושים מן מסדר בוקר. חיפשתי את הצוות שלי, וכשסוף סוף מצאתי אותם התיישבתי וחיכיתי שהמפקד הראשי חיים בוכריס יואיל בטובו לאפשר לנו ללכת לאכול את ארוחת הבוקר.
היום בבוקר הם החליטו להפתיע אותנו מעט, היות ואתמול מישהו שאל מתי הם מספיקים להניף את הדגלים שעל התורן. הם העמידו אותנו שוב על הרגליים, ואנחנו נאנחנו בהקלה.
"להנפת הדגלים הכוח יימתח לדום." אמר בוכריס, ואנחנו מתחנו את ידינו לצדיי הגוף.
אחד המפקדים, חייל נמוך שנראה כמו ילד בכיתה ט', אבל בהחלט חמוד, שרק במשרוקית רב החובלים, שעושה צליל מוזר. בינתיים שני חיילים משכו בחבלים והניפו שני דגלים. הראשון, דגל ישראל, והשני דגל חיל הים. וכך נגמר מסדר הבוקר.

אחרי זמן שהרגיש כמו נצח, שבו בוכריס ביקש מכמה ילדים לנסות לספר בדיחות, או להסביר משהו מעניין כמו על בית הספר "קציני ים", הוא סוף סוף שחרר ארבע חמישיות לעמוד בתור לארוחת הבוקר.
תורנו הגיע, וכולנו קמנו ונעמדנו בסוף התור. דיברנו מעט וצחקנו קצת על בוכריס, דבר שבהחלט היה מתבקש לאור העובדה שהוא לא צחק מאף בדיחה. אפילו לא מתוך רחמים.
לארוחת הבוקר היה משהו שונה, כלומר, לא קוסקוס מלוח או חסר טעם. הייתה ביצה קשה חסרת טעם, ירקות חסרי טעם וגבינת סקי או פרילי. בנוסף לכך היו שקיות ריבה קטנות בטעם תות ולחם פרוס, מה שהפך את ארוחת הבוקר לטעימה קצת יותר, ומשביעה הרבה יותר.
השעה הייתה שבע בערך כשסיימנו לאכול את ארוחת הבוקר, ושוב הלכנו לרחבה הכללית והתיישבנו בחמישיות. בשלב הזה כבר היו ילדים שנמאס להם לשבת, אז הם ניסו לעמוד, אבל בוכריס הושיב את כולם בקולו העבה והמאיים.
"סירה 1-13 בואו לצד השני של הרחבה. סירה 14-27 תישארו פה ואל תזוזו." אמר בוכריס בקול חזק.
חצי מהילדים קמו ועברו לצד השני. סרות 1-13 הן הסירות שיצאו להפלגה הראשונה. הצוותים השייכים לקבוצה הראשונה קמו ויצאו מהחלק המגודר שבו שהינו וירדו בירידה תלולה אל חוף מדהים ביופיו שנמצא ממש מתחת למצודה גדולה ומתפוררת שישר מפעילה את הדמיון (אין מה להתלהב, קוראים למקום "מבצר הדייגים" אז אין יותר מדי מה לדמיין).
אני הייתי שייכת לקבוצה מספר שתיים, אז נשארנו לשבת עוד חצי שעה ברחבה הכללית, כשאנחנו מדברים בכיף עד שמשתיקים אותנו, אנו משתתקים לחמש דקות, ושוב חוזרים לדבר.
בשעה שמונה בערך בוכריס קרא לנו לעמוד ולהיכנס לשני אוטובוסים שעמדו מחוץ לשטח המגודר. נכנסנו והשענו את ראשינו על החלונות במטרה להירדם קצת במהלך הנסיעה, אבל לפני ששמנו לב מה קורה, כבר היינו במחנה המעפילים של עתלית. מסתבר שהמחנה היה ממוקם במרחק של שתי דקות נסיעה בדיוק מהבסיס.
ירדנו מהאוטובוסים באיטיות, מתוסכלים מעט מהעובדה שלא הספקנו לישון. נכנסנו אל מוזיאון המעפילים והתיישבנו על שולחנות פיקניק בצל. אחרי כמה דקות, שבהן קיבלנו הפסקת שירותים, הגיעו שתי מדריכות וחילקו אותנו לשתי קבוצות. סירות 14-21 בקבוצה הראשונה, וסירות 22-27 בקבוצה השנייה. כל קבוצה הלכה לכיוון אחר, והתחלנו בסיור.
לא היה משעמם במחנה המעפילים. המדריכה הייתה טובה והסבירה לנו את הסיפור של המעפילים בצורה מעניינת. נכנסנו לצריף משוחזר בו ישנו המעפילים וחרטו את שמותיהם על הקירות למען שאר משפחתם שאולי תגיע מאירופה אל המחנה, נכנסנו לצריף החיטוי שבו הם התקלחו והתנקו, וראינו כמה סרטונים שהסבירו על דרך ההגעה של המעפילים לארץ.
היה חם מאוד בחוץ, ובכל פעם שנכנסנו למבנה ממוזג נראינו כמו קבוצה של ילדים משוגעים. כולנו התקבצנו ליד חורי האוורור של המזגן. לא הורשינו לקפל את המדים, הם היו צריכים להיות מופשלים כלפי מטה, ואסור היה להוריד את הכובע על מנת לאוורר את הראש, אז כל מזגן נראה כמו מקלחת קרח ביום של 50 מעלות.
את הסרט האחרון ראינו בתוך אולם חשוך וממוזג היטב, רובנו נרדמנו בשניות הראשונות של הסרט, ולא רצינו לקום כשנגמר.
בערך בשתיים עשרה בצהריים יצאנו ממחנה המעפילים אל האוטובוסים וחזרנו אל בסיס עתלית.
שם התיישבנו בחמישיות, כי למפקדים לא היה משהו טוב יותר לעשות איתנו, וחיכינו לקבוצה שיצאה להפלגה.
כעבור כמה דקות ראינו את החצי השני שלנו עולים בעלייה התלולה מהחוף אל הבסיס המגודר, רטובים לגמרי, אבל עם חיוך ענק על הפרצוף.
את חגורות ההצלה הצבאיות הם הורידו מגופם והניחו בערמה גדולה על הרצפה. הם התיישבו בחמישיות לפי הצוותים וחיכו איתנו.
בוכריס קרא לכל חמישייה בתורה ללכת לקחת ארוחת צהריים. אחרי חצי שעה שאכלנו המפקדים קראו לנו להתיישב שוב בחמישיות על פי הצוותים.
הקבוצה שהפליגה בבוקר הולכת עכשיו למחנה המעפילים של עתלית, והקבוצה שהייתה במחנה המעפילים הולכת להפלגה.
כולם קמו על רגליהם. לקחנו חגורות הצלה וירדנו בירידה התלולה אל החוף. שחר, המפקד שלנו, בא להסביר לנו מעט על סירת הגומי וכיצד להשתמש בה. הוא הסביר שלכל אחד בסירה יש תפקיד שנקבע על פי מיקום ישיבתו.
הוא הסביר את התפקידים של כל מקום, ואז אמר לנו שהוא הולך עם הקבוצה השנייה, משום שהוא כבר הפליג היום. הוא הכיר לנו את אוהד, עוד צוער בקורס, שהלך למגמת הצוללות.
אחרי ששחר הלך לקבוצה השנייה, הגיע מילואימניק בשם אלעד, בן 28. הוא אמר לנו לסגור את חגורות ההצלה סביב גופינו, דבר שבהחלט לא היה נוח, משום שאת החגורה סוגרים על החזה, על הבטן ועל שתי הירכיים. לבנות היה קצת יותר נוח, אבל מי מכם שיכול להבין את אי הנוחות של הבנים, בהחלט יכול לדמיין את התמונה.
כל הצוות קפץ למים הקרירים, שהיו שיפור משמעותי מהאוויר בחוץ. שחינו קצת וצחקנו, אבל בעיקר ניסינו להבין איך מתנהגים עם חגורת ההצלה. בקושי היה אפשר להזיז את הרגליים, והשחייה קדימה הייתה קשה.
אוהד אמר לנו לצאת מן המים, אחרי שהוא ואלעד סידרו את הסירה וקבעו את כל הדברים שיש לקבע, כמו הג'ריקן, מכלי הדלק, מכשיר הקשר וארגז החרטום (ארגז צהוב מברזל שבתוכו שמים את הדברים שלא רוצים שיירטבו).
היינו שבעה אנשים: חמישה ילדים, מפקד ומילואימניק. הסתדרנו מסביב לסירה וחיכינו לסימן מאלעד.
"עלי הופ." אמר אלעד, ואנחנו הקפצנו את הסירה לכיוון המים.
"עלי הופ." עוד הקפצה.
אחרי ארבע או חמש הקפצות הסירה הייתה בתוך המים. אלעד ביקש מאחד הגברים שבצוות לקחת חבל שהיה מחובר לחרטום ולסובב את הסירה עם החרטום לכיוון לב הים. בינתיים כל השאר עלו על הסירה והתיישבו במקומם.
אלעד היה מספר 1, והוא ישב ליד ההגה בדופן שמאל של הסירה.
אוהד היה מספר 2, הוא ישב ליד ההגה בדופן ימין של הסירה.
אני הייתי מספר 3, ישבתי ליד אלעד בדופן שמאל של הסירה.
ילד בשם גל היה מספר 4, וישב ליד אוהד בדופן ימין של הסירה.
ילד בשם נדב היה מספר 5, וישב ליידי בדופן שמאל של הסירה.
ילד בשם ניב היה מספר 6, וישב ליד גל בדופן ימין של הסירה.
ילד בשם סהר היה מספר 7, וישב ליד נדב בדופן שמאל של הסירה.
אלעד הסביר לכולנו לאן אנחנו נשוט, ומה אנו עומדים לעשות. כולנו היינו נרגשים.
הדבר החשוב ביותר שעלינו לעשות בסירה, הוא להחזיק ביד אחת לפחות בחבל שנמצא על ספנות הסירה, ולהכניס את שתי הרגליים לחבל המקובע אל רצפת הסירה. החבלים נקראים חבלי חיים, והם עוזרים לא ליפול מהסירה.

אלעד אמר את הנאום הרגיל: "קליפס מצב עליון, מנוע משולב בניוטרל, רגליים בחבלי חיים, הכל תקין! מספר 2 הנע מנוע."
אוהד דיווח על הדברים שעליהם היה אחראי: "מי קירור תקינים, שרשרת מחזיקת מנוע תקינה, פרפרים תקינים, מכל דלק בשימוש מלא עד השלושת רבעי, מכל דלק נוסף מלא, פקקים תקינים, רגליים בחבלי חיים הכל תקין! מספר 4 הזהר!" גל התרחק מאוהד, ואוהד משך בחוט המפעיל את המנוע. המנוע טרטר, ואלעד שילב את ההילוך קדימה. הסירה החלה לשוט על פני המים לכיוון לב הים. עכשיו הגיע תורי לומר את תפקידי:
"מספר 3 מדווחת. משוטים דופן שמאל מאובטחים, מטף מאובטח ונצור, רגליים בחבלי חיים, הכל תקין!"
גל חייך ואמר את תפקידו: "משוטים דופן ימים מאובטחים, מכשיר קשר מאובטח, רגליים בחבלי חיים הכל תקין!"
"מספר 5 מדווח. ג'ריקן מאובטח ומלא, רגליים בחבלי חיים, הכל תקין!" אמר נדב.
"מספר 6 מדווח. ארגז חרטום מאובטח, גלגל הצלה מאובטח, חבל חרטום מאובטח, רגליים בחבלי חיים הכל תקין." צעק ניב בהתבלבלות קלה.
"מספר 7 מדווח. נשק מאובטח, רגליים בחבלי חיים, הכל תקין." אמר סהר באדישות, ואנחנו המשכנו לשוט לעומק.
כשהגענו למים העמוקים, והחוף נראה קטן מאוד, אלעד העביר לי את הטרוטל (הגה הסא"ג). עכשיו היה תורי לנהוג על הסירה הקטנה, ולנסות לא להתנגש בסירות אחרות.
כיוון שמאלה לפנייה ימינה, וכיוון לימין על מנת לפנות לשמאל. לא מסובך במיוחד כשזה באופן תאורתי, אבל כשאת בים, וההגה באמת נמצא בידייך, הדבר קשה. לקח לי קצת זמן להתרגל לעובדה שעכשיו אני אחראית על שבעה אנשים שמאוד לא רוצים להתנגש בעוד שבעה אנשים.
אלעד עזר לי, ונתן לי הוראות ועצות תוך כדי. "אם את רואה שסירה מתקרבת אלייך, תפני לאותו הכיוון, ככה שתשוטו במקביל אחת לשנייה, ואז תתרחקי."
כל מני עצות שבהחלט עזרו.
אחרי כמה דקות שבהן ניסיתי להבין כיצד להפעיל את הסירה, התחלתי להגביר את המהירות. היות והמנוע נמצא בירכתיי הסירה, ואני צריכה להביט קדימה, מעבר לחרטום, ראיתי את כולם מחייכים וצוחקים, ועושים לי סימן של "כל הכבוד". הביטחון עלה ואני הגברתי את המהירות עוד יותר.
אחרי עשר דקות אלעד סימן לי לעצור, וכולנו קפצנו למים.
הייתי גאה בעצמי באותו רגע. אני, הילדה שמפחדת פחד מוות מדגים, קפצה למים בעומק לא ידוע בלי לחשוב פעמיים בכלל.
תתפלאו, לקפוץ למים שורצי דגים זה לא החלק הקשה.. החלק הקשה הוא לקפוץ בחזרה לסירה. צריך להחזיק בחבלי החיים של הידיים, לקפוץ ולנעול את המרפקים, כך שהיד כולה ישרה, להעביר את הרגל אל תוך הסירה, ואז למשוך את עצמך פנימה. החלק הקשה הוא לנעול את המרפקים. אין לרגליים במה להיאחז, וכל פעם שניסיתי לקפוץ רגלי נכנסו אל מתחת לסירה, ואני נפלתי בחזרה למים. אחרי פעמיים או שלוש של ניסיונות כושלים, אמרתי לעצמי שאני לא מוכנה להיות היחידה בקבוצה שלא תצליח. אני אמנם בת, אבל הבנים לא טובים יותר ממני. קפצתי שוב עם כוח מחודש, ושוב נפלתי למים.
אלעד הושיט לי את ידו ומשך אותי פנימה.
כולנו השטנו את הסירה, והיה ממש כיף. כל אחד נהג שונה. אחד ממש מהר, אחד ממש לאט, שלושה שחשבו שאנחנו במכוניות מתנגשות.. אבל היה ממש כיף. כשהגיע הזמן לחזור לחוף, כולנו פלטנו אנחה עצובה. ניב השיט אותנו לאט לכיוון החוף, וכשהגענו למרחק של כמה מטרים ממנו, הוצאנו את המשוטים והתחלנו לחתור. החרטום עלה על החול, וכולנו ירדנו מהסירה. הסתדרנו סביבה, והתחלנו להקפיץ אותה אל החוף, רחוק מקו המים, כדי שהיא לא תיסחף בלילה.
כשסיימנו לסדר את הסירה, ולהוריד ממנה את מכלי הדלק החצי ריקים, עלינו בחזרה אל הבסיס. הקבוצה השנייה כבר ישבה בחמישיות. הם נראו יבשים ונקיים יחסית. התיישבנו גם אנחנו, ואז בוכריס אמר לנו שיש לנו 45 דקות להתקלח, ולחזור לחמישיות. כולנו רצנו לאוהלים כדי לקחת את הבגדים הנקיים, המגבות וכלי הרחצה, ורצנו אל המקלחות כדי להספיק להתקלח בנחת.
כשסיימנו להתלבש ולהתייבש קצת, חזרנו אל החמישיות וחיכינו לארוחת הערב.
ציפתה לנו הפתעה אחרי הארוחה. על מין במת בטון קבועה סידרו רמקולים ומיקרופונים, ועמדו שם ארבעה אנשים, שלוש נשים וגבר אחד, שחיממו את קולם.
"היום תהיה לכם הופעה של להקת חיל הים." אמר בוכריס במגה- פון, וכולם מחאו כפיים בהתלהבות.
כשסיימנו לאכול, הייתה לנו חצי שעה להתקשר ולדבר עם ההורים. ואז התחילה ההופעה. הם התחילו בשיר ים: "בוא אלינו לים", והמשיכו בשירים מזרחיים, ואפילו בשירי נוסטלגיה, כמו פוקימון, גברת פלפלת ועוד. בסיום היה השיר "חסקה" ואז הלכנו לישון.
היום היה מתיש, והחושך עזר לכולנו להירדם במהירות.