דברים שכתבתי ואינם מובנים לי-חלק אחד

הבדידות שוב כואבת. השקט ששורר מסביבי. כאן בתוך עולם שלם, של שינאה וזעם שממשיך וזורם. שינאה על שוב דבר, לא תוביל לשום מקום. לב שבור יותר כועב מכל שבר אחר. הפצעים כבר עברו אבל צלקות עוד נשארו. וכוחותי כבר הולכים ואוזלים, אני נופל על המיתה בידיעה ברורה, שזה מה שהוא רצה-לראות אותי נופל חסר כוחות וכל תנועה מחמירה עוד יותר, אני הולך לישון בידיעה שמחר לא יהיה טוב יותר.
ילדים הם כבר לא ומעולם לא היו, הם גודלים במהירות וכבר יודעים שהחיים הם לא משחק ילדים. אני קם ונופל הולך וגדל בידיע שמחר לא יהיה טוב יותר. אנשים חסרי רחמים רק רוצים לראות אותנו מתים, שוכבים בדמנו ללא תנועה וכל כך רוצים להתחיל מהתחלה.