דיכאון
מאז הרצח שהיה בצומת תפוח(של אביתר בורובסקי) אני כל זמן נכנסת לדיכאון. חושבת על אנשים מהיישוב שלי שנרצחו(ולצערי יש די הרבה כאלה..=[ ) וחוץ מזה שאני נכנסת לדיכאון אני ה-ר-ב-ה יותר פרנואידית ממה שהייתי. אנחנו נלך ליד שיח ואני ישמע משם משהו, אני כמעט יחטוף שם התקף לב מכל הדברים שעולים לי בראש, בחדר שלי כשאני סוגרת את התריסים שלי כל ערב אני מפחדת להסתכל החוצה כי יכול להיות מישהו בתוך השיחים שלנו(יש לנו גינה גדול מתחת לחלון שלי) שבא לרצוח אוי או משהו… הפרנואידיות שלי מלחיצה אותי.
מה אתם הייתם עושים אחרי שרצחו את דוד של החברה כמעט הכי טובה שלכם במרחק של עשרים דק' נסיעה מהבית שלכם??
כשאת נוסעת לירושלים דרך שם ובחזור חברה שלך מתחילה לבכות שהיא מתגעגעת אל אליו, ושהיא מפחדת לעבור ש. למה לעזאזל אני ואורה צריכות לשקר לה שאנחנו נוסעות בדרך אחרת כדי שלא תתעלף לנו מרוב פחד ועצב? למה? למה? למה? זה כל מה שיש לי לשאול. למה זה מגיע לה? למה נותנים לזה לקרות במדינה הזאת? למה?
למה??????
למה בכל מקום שאני נוסעת אליו כמעט אני רואה מצבות ואנדרטות קטן לזכרון מישהו שנרצח באותו מקום?
למה כשאני נוסעת לבקר את אחותי אני צריכה לפחד שיזרקו לנו אבנים מהאותו מהכפר הסמוך? למה?
למה כשאני נוסעת בוואדי אחותי צריכה לנעול את הדלתות כדי שחס וחלילה לא יקרה משהו?
למה כמעט כל אדם שאני מכירה יש לו קרוב משפחה או חבר טוב שנרצח בפיגוע? למה????
כל הזמן אני נכנסת לדיכאון,בגלל אנשים שהלכו והם כבר לו איתנו. בגלל שערבי שהחליט לזרוק אבן. בגלל שערבי החליט להתאבד.
זה למה.
זה התשובה כמעט להכל.
למה ביישוב שלי הבית מדרש על שם מישהו שנרצח,יש חורשה על שם עוד מישהו שנרצח, פארק על שם מישהו שנרצח ואפילו המועדון נוער על שם מישהו שנרצח.
זה בא איתך לכל מקום וזה לעולם לא ירפה. לא משנה מה תעשה,לאן תלך, זה תמיד ירדוף אותך.
למה כשאני רואה ערבי באוטובוס אני כמעט מתמוטטת במקום.
למה יש צמתים שאסור לי לעמוד בהם כי ערבי יכול לבוא לצוח אותי.
למה?????
תגובות (7)
ישראל זאת אחת הארצות הכי מבוקשות בעולם. מבחינת דת, מבחינת מבנה ו… לכל דבר טוב יש חיסרון.
יש לנו ארץ מדהימה. לא הייתי מעיזה לגור בחו"ל. אני כל כך גאה שאני נולדתי כאן ולא בשום מקום אחר.
אבל עם כל זאת, בגלל שזאת מדינה טובה כל כך יש דברים שמנסים להכשיל… הערבים לדוגמא. זה מתסכל לחיות בפחד מתמיד.
אבל אני רוצה להזכיר לך שלחיות בפחד זה לא לחיות.
את צריכה להיות עירנית ומודעת לסכנות, אבל לעולם לא לפחד מהם ככה…
אני גם גרה ביישוב… מכירה את ההרגשה. זה יעבור לך , רק תפסיקי לחשוב על זה ♥ זה באמת כזה פשוט.
אני משתדלת אבל זה ממש מלחיץ!! השבת 2 ערבים טיפסו מהוואדי והצליחו להכינס לתוך היישוב הם הצליחו להיכנס ל2 בתים אבל ב"ה זה היה משפחות שלא היו בבית לשבת ואז מישהו ראה אותם והקפיצו את כל הצבא וכל הלילה היו איזה 4 או 5 ג'יפים לעשות פטרולים… זה מלחיץ!! מה היה קורה אם הם היו נכנסים לבית אחר? אם הם היו בבית שבת? זה מפחיד!
אני גם שמחה בזה שאני גרה בארץ ותאמיני לי שאני יודעת להעריך את זה. ההורים שלי שתיהם נולדו וגדלו בארה"ב ושמעתי מהם סיפורים…
יש לי שתי חברות שההורים שלהם נרצחו על ידי ערבים.
הן גרות עם הדוד שלהן עכשיו… אני מבינה את הכאב כשזה כל כך קרוב.
גם לי בעצמי היו חרדות. שומעים אצלנו כל לילה את המואזין שלהם, ואני פעם הייתי מתעוררת בפחד שיש מחבל בבית…
אני לא יודעת כמה זמן זה נמשך אצלך, אבל את צריכה לבינתיים פשוט לעשות אינטלקטואליזציה : להפריד את הרגשות כדי להמשיך ביום יום. זה הדבר הכי נכון שתעשי. וזה הכי בריא בשבילך
אני משתדלת… נגיד ביום זה פחות קורה לי ומתי שאני נהיית פרנואידית זה בעיקר באזור שהוא ממש קרוב לגדר של היישוב והוא די חשוך ואין שם הרבה בתים כי הוא מקשר בין האזור של הגנים,המעון והבית כנסת לכיוון של השכונה החדשה…
יש לי את זה בערך חודש או יותר… זה קשה לא לחשוב על זה שאפילו כשקוראים למועדון נוער "בית גלעד" אני ישר חושבת על גלעד שטיגליץ הי"ד שנרצח וזה על שמו… או אפילו עם אני יצאצת מהבית ושכן שלי שגר בדיוק מולי גם נרצח… זה קשה. בפיגוע שהיה בפיצרייה בקרני שומרון באינטיפאדה השנייה 5(!!) חברות של אחותי נהרגו ועוד אחת נשארה בחיים אבל היא חצי משותקת,יהא איבדה יד והיא נכה. או אדל ביטון,נכון, ב"ה היא בחיים, זה מלחיץ לחשוב ש10 דק' מהבית שלך משהו כזה קרה!! ביום הראשון של חופשת פסח ישבנו כל השבט ודיברנו פתאום מתחילים לקבל אסאמאסים על התאונה,כתבות בחדשות, שמועות על ילדה מהיישוב שמתה, ואז חצי שעה אח"כ כל הבנות הולכות לתהילים בבית של הרב וכל הגברים לתהילים בבית כנסת. זה מלחיץ!!! גם אצלנו שומעים את המואזין,תאמיני לי…יש לידי יותר כפרים ערביים מיישובים יהודיים…. אני נראלי יכולה לתת לך אותה כמות שמות של כפרים ערביים כמו של יישובים יהודיים…
ויש לי עוד המון דוגמאות… זה אפילו לא חצי!
זה בסדר לפחד.
אני פוחדת מערבים כי אחד מהם "התחיל" איתי, זה היה דוחה, אומנם הוא לא נגע בי, רק דיבר אבל ראו בבירור שהוא אחיי שנות ה20 לחיו.
אם תחיי את הרגע, את תרגישי בטוחה יותר. תנסי לחשוב על ההווה. תמיד תהיי מוכנה. אבל אל תפחדי לחיות ..