דימה לויטס ז"ל

דימה היה קצין בשיריון.
הוא הגיע למוצב שלי במבצע "שובו אחים",
אז, נוב' 13 עוד היו צעירים, לא יכלו לתפוס קווים כי לא סיימו את ההכשרה שלהם, לפחות בשיריון זה היה ככה.
המפקדים תפסו סיורים וחמ"ל והחפ"שים,החיילים הפשוטים תפסו עמדות ומטבח.

אני לא אשכח את השבת האחרונה שלהם אצלנו,
זה היה לפני שהיו צריכים להעלות את הציוד לרכבים ולנסוע לעזה.

דימה , מ"פ שיריון, נכנס לחדר אוכל והתחיל לדבר על המצב הבטחוני, כי כשאתה במוצב, בצפון, רחוק ממה שקורה בדרום, אתה נמצא בחממה.
אני אישית גרה באשדוד אז אני יודעת מה זה מבצע ומה זה שנופל לך טיל בבית.. חוויתי את זה.

אני זוכרת בעיקר את סוף הנאום שלו בערב שישי,
הוא אמר "הגענו לכאן לא מזמן ואנחנו הולכים להיכנס לעזה ביום ראשון. אני יודע שגם כאן לא חסרה עבודה, אבל שם צריכים אותנו יותר,
אבל כשהמבצע יגמר, נחזור לפה לסיים את המשימה שלנו.".
אלו היו המילים האחרונות שלו במוצב.
למחרת הכוח שלו נסע לעזה והגיעו אלינו כוח מילואים מדוכיפת עד לסוף המבצע.

בהתחלה החמ"ל התנהל כרגיל, שמענו שירים, צחקנו והעברנו את המשמרות בצורה הכי טובה שתצפיתניות יודעות לעשות.

ואז התחילה מכת ההרוגים.
בחיים לא לקחתי את זה קשה כמו שלקחתי קשה את 67 ההרוגים במבצע.
עוד שם, עוד ילד שנתן את החיים שלו כדי שאנחנו נמשיך בחיים שלנו. ואנחנו בתצפית, חסרות אונים,
כל שם בשבילי היה כמו ירייה ללב.

השירים ברדיו הפסיקו לשמח אותי.
כל משמרת הייתי בוכה בשקט.
לא רציתי שישמעו אותי בוכה.

בן וענונו ז"ל נהרג ביום שהייתי בבית.
בוואטסאפ רצו תמונות של קצינת הנפגעים אצלו בבית.

חזרתי לבסיס.
עוד משמרת.
שמענו בימים האלה רק רדיו.
לא רצינו לפספס את העדכונים על המבצע והתפללנו שלא יהיו יותר שמות.
זה לא עבד.

שמענו את השם "דימה לויטס".
קיבלתי צמרמורת.
לא הבנתי אם הוא חי או מת עד שירדתי מהמשמרת.
לא העזתי לשאול.

ראיתי את החברות שלי בוכות, חלק על דימה, חלק על החברים שלהן מהתיכון והבית.
בסך הכל אלה חיילים בגילנו, התגייסו איתנו, תפסו קו אצלנו.

ואז הבנתי שהוא איננו. ירו עליו מבניין והוא מת במקום.

כאב לי על המשפחה שלו, עליו,
בחור כזה טוב, הוא היה מ"פ,קצין, מפקד שהיה לו כל כך אכפת מהחיילים שלו. היתה איתו אווירה של מילואים ולא של כוח סדיר. זה לא מובן מאליו.

הוא ו66 החיילים אינם עוד.

כל סיפור או שם ששמעתי נכנסו לי ללב,
כאב לי עליהם כאילו מדובר באדם שקרוב אלי,
אני בחיים לא אשכח את הפרצופים, הסיפורים או את השיחה ההיא בערב שישי.

אני מצטערת שבשביל לחיות במדינה הם היו צריכים להקריב את חייהם ומודה להם שבזכותם ובזכות כל הנופלים שלפניהם, אנחנו כאן, חיים, חולמים חלומות וממשיכים בחיי היומיום שלנו.