הבובה הדו פרצופית

לא מזמן, ממש לפני כמה שבועות, ניגש אליי ילד מהבניין. הוא נעץ בי מבט ארוך ואז גיחך.
"מה יש לך?" שאלתי "מה אתה בוהה בי?" צמרמורת עברה בגופי. אני שונאת כשבוהים בי. בוחנים אותך, מסתכלים על כול פגם שיש לך איפה שהוא בגוף או מסביב לו. הוא אחז בכתפי ועצר אותי מהליכתי.
"את באמת היא?" הוא שאל.
"מי? כן. אני אני. אתה יודע מי אני" אמרתי. שנינו הכרנו אחד את השני מכיתה א' בערך, ואנחנו ידידים ממש טובים. מה פתאום הוא שואל אותי דברים כאלו. הוא עזב את כתפי ונרטע אחורה.
"את הבובה" הוא אמר. פרצתי בצחוק. התיישבתי על הספסל בגן המשחקים שבו הייתי, הספסל היה קר, והרוח הקרירה הרעידה אותי. הוא התיישב לידי. אחותי וחברותיה התנדנדו על הנדנדה לידינו.
"אני רציני לולי, את ה-בובה" הוא אמר. הוא ועוד שני אנשים היו היחידים שהורשו לקרוא לי לולי. אימא שלי, וחברה שלי. והוא. וזהו. נשענתי אחורה וטפחתי על הספר שלי. האצבעות הכסוסות שלי השמיעו צליל קהה על הניילון שעטף את הספר. הוא הניח את ידו על הברך שלי. "לא שמעת על זה?"
"על מה הייתי אמורה לשמוע?" אמרתי. מה פתאום בובה. מאיפה הוא מביא את הפיגור הזה. 'בובה'. לא הבנתי אותו בכלל. אבל ה הלחיץ אותי. מה זה אומר 'בובה'? שהם יכולים לשלוט בי? שאני כלי משחק בשבילם? לא אני לא! בלי משים לב נשכתי את השפה שלי עד כדי כך שחלק ממנה טיפה נפרד משאר השפה. הוא עיווה את פניו.
"אה, לא שמעת אז לא משנה" הוא אמר והפנה את פניו. הוצאתי את הבקבוק, שתיתי וירקתי את חתיכת השפה שהתנתקה אל השיחים מאחורינו.
"אני רוצה לשמוע עכשיו ניקיטה" אמרתי באיזה שהוא כעס. זאת אומרת- אם משום מקום מישהו היה מחליט שאתם 'בובה', הייתם כועסים, לא?
"זה יונתן. הוא האשם, את יודעת" הוא אמר, מעביר במבוכה את ידו בשיערו החום. "כמו תמיד"
"במה הוא אשם" עדיין לא קלטתי "תסביר לי מה הקשר בין פאקינג יוניק וביני ובין 'בובה'?!"
"הוא סיפר לנו שאת… לובשת שמלות ו.. לפעמים פ-פפיונים…" הוא מלמל. נחרתי נחרת בוז.
"אז מה? מה רע?" שאלתי. פניו של ניקיטה החווירו. ואז קלטתי. הרכנתי את ראשי ובעטתי ברצפה. "אז בגלל שלפעמים אני גם קצת נשית אני בובה, מבחינתו? מבחינתכם עכשיו?" זו לא הייתה שאלה. זו הייתה קביעה. ניקיטה הניע בראשו מצד לצד. הוא פתח את פיו להגיד משהו כנראה, אבל אני המשכתי. שמעתי אותו חורק שיניים "עכשיו אני לא יכולה הליות חלק מהלהקה שלנו? בגלל שלפעמים אני קצת שונה? שאני לא אוהבת כול הזמן להיות אמיצה ודכאונית ולחשוב על איך לקפוץ מגג וכאלה? פתאום אני לא בסדר?" הרגשתי את הדמעות חונקות את גרוני, ומטפטפות על הספר.
"לא! ממש לא!" נראה היה שניקיטה נבהל ממש. "פשוט.. לא ידענו שיש בך את הצד ה…" הוא השתעל, כאילו להגיד את זה זה כמו חומצה בשבילו "נ-ש-י הזה" הוא נשם עמוק. "אז אנחו מופתעים קצת וזהו.זה שיונתן החליט לעשות מי זה בדיחה זו בעיה שלו."
"איזו בדיחה?" רק זה חסר על עכשיו. שמישהו יצחק עליי כי אני לא אחת ש100%מהזמן מתנהגת כמוהם, אלא רק 99.99999%. אחת שלפעמים כן מנסה להיות חברתית ועם ילדים שהם שונים קצת. שהם לא דכאוניים ואמיצים בצורה יוצאת דופן.
"שאת בובה דו פרצופית" אמר ניקיטה בשקט. ברור שהוא לא גאה בעצמו שסיפר ועוד יותר לא גאה בעצמו שפגע בי. שהוא זה שסיפר לי את זה. הוא בגד ופגע. אני הבנתי למה הוא כול כך מבוייש. "הבנת למה, נכון?"
"כן, הבנתי" אמרתי ביובש. תוך רגע הדמעות הפסיקו לנזול. קמתי מהספסל והנחתי עליו את הספר. ביקשתי בזעף מניקיטה שישמור על אחותי במקומי לרגע. התחלתי להתקדם לכיוון הבית של יונתן- אחרי הכול, כול כך רציתי להחטיף לו על זה. פיגור. הכעס פשוט גאה בי והעביר בי גלים. ]יזית לא יכולתי ללכת כמו שצריך.
באמצע הדרך החלטתי שאין טעם. כך או כך הוא ימשיך לצחוק עליי. קנאי שכמוהו. הסתובבתי אחורה וחזרתי.
עד עכיו אני "הבובה הדי פרצופית" של הרחוב.
אבל אלו שקוראים לי כך- זוכים לראות אותי רק מחייכת.