הבט אחורה בזעם

שרה סגל
ת"ד 1146, בית גוברין 38 רמת השרון47111
טל: 054-238-3777
טל/פקס: 03-605-0119
[email protected]

הבט אחורה בזעם
המושבה מגדיאל, בלב השרון, שהוקמה על חורבות הישוב הערבי בירדס (הבאר של אדס) נכבשה במלחמה על עצמאותנו. תושביה עברו אל מעבר לירדן ונשארו שם עד היום. בשנת 1950 כבר היו פזורים בה כ-50 שיכונים דו משפחתיים חדשים. ממרומיה הגבעה, שחלשה על שכונתנו, גיל עמל, נראתה השכונה כקערת שעועית טרייה הניצלת במדבר הסהרה. לא סלולה, חסרת תשתיות, ביצות שטרם ייבשו, שמעליהם חגים יתושים, וכך הייתה ערוכה לקלוט בחובה את העולים החדשים.
אנו נמנינו על גל העלייה שפקד את מדינתנו הצעירה: כ-700,000 פליטי השואה האירופית וכ-300,000 ניצולי רדיפות יהודי ערב, הכפילו תוך שנתיים את האוכלוסייה היהודית במדינה. נראה היה כי השכונה נוסדה עבור האשכנזים והייתה מנת חלקם הכחושה של המזרחיים. לעולם לא אבין את זיכרונם הקצר של העולים האירופאים ש-4 שנים קודם לכן עמדו הם על סף כיליון. אך מששרדו, ראו עצמם נעלים על יהודי התפוצה שבעיניהם נתפסה כנחותה. פער חברתי וכלכלי נפער בין העולים. אי צדק וקיפוח עדתי החל להסתמן. המורים בבתי הספר היו ברובם יוצאי אירופה והנחילו את תרבותם ואסונם ההיסטורי על אלו שאף מהם לא נחסך המכאוב. אך אנו הילדים לא הבחנו בסממנים שהפרידו בין הורינו השונים. לנו הותר להתערות בין התפוצות.
משפחתנו שוכנה לצד משפחת קולנדר. עמה חלקנו את שני דונם האדמה שהוקצו לנו. "המגרש" עובד, ניטע, נזרע והיה למשק עזר בו גידלנו תרנגולות, אווזים ובעלי כנף אחרים. עד מהרה רקמה אמי קשרי חברות אמיצים עם שכנתה הפולניה פניניה ושתיהן נהגו ל"התבשל" יחדיו אחת במטבחה של רעותה. למרות הקרבה וכנהוג בנימוסים של ארץ מוצאן, פנו האחת אל רעותה בגוף שני. פאני שונשטקה (גברת שכנה), היה שמן ההדדי. לפאני שונשטקה ולירוחם היו שני בנים: אהרון בן גילה של אחותי הקטנה רחל'ה ויודלה הצעיר מבין השניים. אהרון היה "מחטיף" לרחל'ה ואני הייתי "מחזירה" לו. אח"כ אבא שלי היה "מחזיר" לי ואביו ירוחם, לאהרון. יום אחד, על רקע סכסוכי הילדים, פרצה מריבה קולנית בין שתי האימהות ומאז שלט הברוגז בחזית. הוקמה גדר תיל שחצתה את שני הדונמים והשקט חזר לשרור במערכה. בשכונה עמדו תושביה נדהמים מהתפתחות זו. אך לא היה בידם לקרב בין הניצות. לכשעברה משפחת קולנדר להתגורר בבית משותף ברמת גן החלו הנשים להתגעגע האחת אל רעותה. ולחברותן הייתה עדנה. שלושה אוטובוסים של אגד החלפנו עד שהגענו לבקר את מי שכבר לא הייתה עוד פאני שונשטקה. אינני זוכרת באיזה שם פנו עתה האחת אל רעותה. שכן, הכינוי לא תאם עוד את הנסיבות החדשות. הגם שבינינו הבנות לבין אהרון שררו עתה יחסי חברות קרובים היו הם חסרים את החום שליווה בעבר את הקרבות ההדדיים.
מושב אלישמע הסמוך לשכונתנו אוכלס בעולים יוצאי לוב. הצעירים הצפון אפריקאים, שלא כמונו "ילדי הבנות", היו חסונים, שזופים ונאים. משהתחלתי לגלות סימני התבגרות "סיננו" הורי מבין חבריי את הבנים ה"נכונים" ואסרו עלי לפתח קשרים רומנטיים עם אלה שכונו "שווארצס". אבא "שיטר" את תנועת מחזריי ואסר עלי להתרועע עם הבנים שעיבדו ללא לאות את אדמת מושביהם ופרנסו בכבוד את הוריהם, אשר מעולם לא הסתגלו לארץ הנשלטת בידי האשכנזים. ובכל זאת, עמם שעטנו על סוסיהם בין הפרדסים, ומשעולי החיטה והשעורה. יחד קטפנו כלניות, נרקיסים ורקפות בין פסי הרכבת הישנים. כשחזרתי הביתה, בתום השעות הנפלאות שביליתי באלישמע, כשזרועותיי מלאות, מבושמת מריחם של פרחי הבר, הייתה זו הוכחה חותכת כי חציתי את גבול המותר וביליתי בנעימים בתחום המושב האסור. אבל לא היה בידי האיסורים והאזהרות למנוע בעדי את מה שאהבתי.
"מי הוא מה הוא?" נהגה אמי לשאול אודות כל בחור שהתייצב על פתחנו. "מיהואמהוא?" נהגנו אחותי ואני לחקות את מבטאה הפולני. "אם תתחתני עם בחור מבני עדות המזרח תהפכי לאישה מוכה כמו אימהותיהן." נהגה להזהירני. לשאלתי החוזרת ונשנות. "אז למה מותר לי להתחבר עם ילדות "פרענקיות?" הייתה לה תשובה מוכנה: "עם בנות זה משהוא אחר".
בזכות בחורים אלה התוודעתי למאכליהם המפולפלים. מהם למדתי שדגים אינם בהכרח גפילטע פיש. וכשהם מוגשים בתיבול הצפון אפריקאי, הם "יוצרים" את החריימע הטריפוליטאית או את שכנתה המרוקנית. בערבים, בקולנוע מגדיאל, ערום הגג, פיצחנו גרעינים מתוך קונוס עשוי נייר עיתון. בדרכנו חזרה ובחסותם, לא פחדתי מחשכת בית החרושת לקרח, שמנועיו השמיעו רעשים עזים של מים מסרבים להתקרש. אפילו קרקור הצפרדעים בביצה השכונתית, לא היה כה מפחיד באותן לילות חמים. בחורשת האקליפטוס העבותה קוששנו סכך לסוכה ובמבוכותיה הלכנו ביחד לאיבוד. כמה יפים היו הימים ההם.
הורי, חברי מפא"י והסתדרות העובדים, קבלו את הפנקס האדום שהבטיח להם זכויות יתר. אבא, העולה המועדף על ידי ראש מועצת מגדיאל, צבי זמיר, קיבל ללא שהות רישיון לפתיחת עסק והקים במרכז המושבה מחסן וטחנה להכנת מזון לבהמות, סוסים, פרות ושאר בעלי חיים ששימשו את המשקים והקיבוצים באזור. הוא מכר להם שעורה, סובין, חרובים וחיטה מלאה. כל זאת בטרם נחשבו אלה כמאכלים בריאים המזינים כיום את אניני הטעם ומודעי הבריאות בת זמננו. אני נהניתי לשבת על שקי התבואה במחסן ול"נשנש" את פרורי החרובים שנכתשו עבור הבהמות. ממרומי עץ התות רחב העלווה בחזית המחסן נהגתי ללקט את התותים המתוקים שהחתימו בצבע הדיו את שמלותיי. שעל כך נענשתי קשות.
בחצר הקדמית של ביתנו נטע אבי עץ שאמור היה להניב אגסים אולם בטעות הניב אבוקדו. פרי שלא היה מוכר בפולין הקרה והיה זר לטעמם של הורי. העץ צמח אל על, פרס כנפיו והניב פרי בשל שמעולם לא זכה לעלות על שולחננו. הפרי נפל ונרקב בגומת ההשקיה, זיבל את שורשי העץ, הפרה אותו ולחילופין הניב יותר פרי. מכל מקום נישא העץ למרחוק בואכה שכונת גיל עמל.
גם הזיתים לא היו ברפרטואר הקולינרי של הורי. מעולם לא הצליחו לדלות את הפרי בעזרת סכין ומזלג. השתמשתי בשתי אצבעותיי והדגמתי בפניהם איך "דגים" זיתים חמקמקים. "חכמה גדולה" נהג אבא לומר. "לאחר שעייפתי את הזית המגולען והשורר הצלחת לתפוס אותו בנקל." גם עץ השסק ניטע בטעות. אך מאחר וגדל סמוך לגדר נהנו הילדים בדרכם לבית הספר מפריו הבשל.
חוקי כשרות המזון לא נשמרו בביתנו. ה"שינקע" ונקניקיות בשר החזיר היו המטעמים שעלו על שולחננו באורח קבע. אמי הסבירה שאם אלוהים זנח אותם בידי הנאצים לא "מגיע" לו שנשמור על חוקיו. כשהערתי כי בשר החזיר הוא טרף ואסור למאכל יהודי, הסבירה אימא שאיסור זה איננו תקף עוד. שכן, הוא נועד לאבות אבותינו שעשו במדבר ארבעים שנה. היות ואז לא ניתן היה לשמור את הבשר במקרר הוא התקלקל ולא היה עוד ראוי למאכל אדם.
בשולי כל שכונת יוקרה ישראלית הוקמה שכונת עוני. גני תקוה ויהוד לצד סביון. אור יהודה לצד נווה מונוסון. אור עקיבא לצד קיסריה, וכו'. נראה כי תכניות המתאר של הרשויות המקומיות הבטיחו כי לאמידים תוצמד שכונת מצוקה בה ישמשו יושביה ל"עובדים הזרים" בבתים המדושנים: אור עקיבא הוציאה מחלציה את מישל שעבד כמכונאי במוסך קיסרי. הוא היה יפה כמלאך אשכנזי לכל דבר. עיניו התכולות ושערו הבלונדיני, שהתנופף ברוכבו על הוספה שלו, לא הסגירו את מוצאו . תחת הסוואה זו יכולתי להזמין אותו הביתה. אבל לאבא היו חושים מפותחים. בו אי אפשר היה להתל. במשך שעתיים נהג מישל בכביש חיפה תל-אביב הישן עד שהופיע ל"דייט" שקבענו. אך אבי חסם בפניו את הגישה אלי והורה לו לחזור כלעומת שבא. ואני, מעולם לא הבנתי מדוע מאכזבים אותי מחזריי כאשר אינם מופיעים לפגישות שקבענו.
אלו היו הימים בהם שלטה התרבות המערבית. אולם היא לא שמרה על חוסנה לאורך שנים. לימים התהפכו היוצרות. כיום גם האשכנזים מתענגים ומתרפקים על הסלסולים המוזיקאים של זמרי עדות המזרח.