ההיא מהחומה

התרגשתי שוב,כמו כול בוקר..יש מצב שהיום אני אראה אותה? אני חייב לקחת את הסיכון שוב..
קם. מתגלח. מתלבש..מתאם לבוש ובודק את עצמי במראה.. כן, אני נראה טוב.אין מצב שהיא תגיד לי לא.
"אתה רוצה סנדוויץ יאיר?" שאלה אותי אמא.קמה מהמיטה במיוחד בשבילי..אני אוהב את אמא.היא עושה הכול בשבילי. אבל המראה הזרוק שלה של אחרי ההתעוררות היה לי לא נעים.
"לא..יש לי כסף. בדיוק אתמול קיבלתי משכורת."אמרתי לה,ניגשתי אליה וחיבקתי אותה. "ביי מאמוש." עזבתי אותה ופתחתי את הדלת. "ביי ביי." היא סגרה אחרי.
עוד יום סגרירי. לא לקחתי מעיל. אני שונא להיסחב איתו אחר כך בצהריים שחם. הלכתי לתחנת האוטובוס.
כרגיל…אותם אנשים באותה תחנה. יום רגיל כביכול. הילדים המעצבנים האלה שמשחקים אותה ערסים של כיתה ה. אלוהים אני שונא אותם. פעם הם שיחקו בכדור ובעטו לי ישר בברך הכואבת.בואו נגיד שמאז הם דיי בורחים ממני כשאני מגיע…
האישה המבוגרת שנראית שעברה הכול בחיים ומסתכלת חסרת הבעה על כול דבר.
הילדה הזאת שתמיד נוסעת באוטובוס..בחיים לא הבנתי את זה. היא נוסעת באוטובוס עשרה פעמים ביום? אני נוסע ביום נורמלי גג ארבעה פעמים..
הילדה המכוערת הזאת עם המשקפיים,שכמה שהיא חכמה והכול. היא למעשה…כלום. לאחרונה ראיתי כמה מחברות שלה. בואו נגיד שהם הניגוד ההפוך שלה. לא השילוב הכי מתאים..
ועוד מלא בנות דתיות שמחכות להסעה.העיר שלנו בהחלט מתחרדת.
חכינו כולנו לאוטובוס. בנתיים שמתי אוזניות.הפעלתי מוזיקה ובדקתי חדשות. עוד פיגוע..מחיר הדלק עלה. שביתה בדואר.. אף פעם אין חדשות טובות. רק בספורט, ואני שונא ספורט.בשביל מהזה טוב?
האוטובוס הגיע. אותם אנשים.אבל לא אותו נהג. המדריך שלי בספרייה היה על האוטובוס גם. חייך אלי. אני אליו. ואז הסתובבתי עם הגב אליו ונעמדתי,החזקתי במעקה.
האוטובוס המשיך לנסוע. אוסף עוד ועוד אנשים. כולם פרצופים מוכרים.
והנה הגענו לבית של האקסית. אותה אקסית שחשבתי שהיא אהבת חיי. אותה אחת שחשבתי שהיא הכול בשבילי. ואז ניפרדה ממני. "אל תסתכל. אל תסתכל" חשבתי בכוח. עצמתי עיניים כשהאוטובוס חלף על פני הבית שלה.
כבר שנה שאני מנסה להתגבר אליה.ופשוט לא מצליח… כנראה לזה התכוונו כשדיברו על אהבה. ההרגשה החונקת הזאת גם אחרי הפרידה. כמו פרפרים בבטן. רק מתים..
עלתה הבלונדינית ההיא שעולה תחנה לפני הביה"ס. כולם רוצים אותה.. היא ממש יפה.אבל היא לא בשבילי..הסתכלתי עליה כמה פעמים. אבל מאז הפסקתי. אני יודע שאני לא בליגה שלה.
פעם אחת אפילו קלטתי אותה מסתכלת אלי במבט ממושך. המנסה להסגיר למה אני לא מסתכל עליה יותר. לא הגבתי. המשכתי להסתכל בחלון על הנוף החולף ולשמוע את אותו ביט של טראנס פסיכולדלי החוזר על עצמו.
הגענו לתחנה של הביה"ס. רוב הילדים ירדו. וגם המדריך שלי.. כשהוא ראה שאני לא מתכוון לרדת הוא שאל "למה אתה לא יורד?"
הורדתי את האוזניות " יש לי משהו לעשות"
"מה לעשות? אתה תאחר לביה"ס! לא יכניסו אותך!"
משכתי בכתפיי.
הוא הסתכל עלי מוזר. כאילו נפלתי מהעץ. וירד בעצמו. האוטובוס המשיך העירה.
אני חייב לראות אותה שוב.. אני חייב לשאול אותה..לא אכפת לי אם אני אאחר.
הבלונדינית ירדה. כמעט כול המבטים של הגברים באוטובוס עקבו אחריה.
לא שלי.
הגענו לעיר. ירדתי בתחנה. התחלתי ללכת לכיוון הביה"ס דרך רחוב צדדי מתמשך.
דפיקות הלב שלי התגברו. כמו כול יום מאז שלושה שבועות.. האם אראה אותה שוב? אותה בלונדינית מדהימה עם עגיל באף. טייץ שחור ותיק ורוד, שנראית כאילו נפלה משמיים?
הגעתי למקום שבו פעם אחת ראיתי אותה מחכה לחברות. ידעתי שהיא לומדת בביה"ס המקביל.אם עד 07:45 היא לא כאן..אני צריך למהר לביה"ס.
חכיתי..חכיתי..חכיתי.. הצצתי בשעון. 07:46.
הבטתי בחומה.. היא לא שם. שוב.
נאנחתי והתחלתי ללכת לביה"ס.
למה היא כבר לא פה? רציתי לדבר איתה..רציתי לדעת מי היא. רציתי… אותה. והיא פשוט לא מופיעה יותר.
אולי קרה לה משהו? אם הייתי מאוהב כנראה הבטן שלי הייתה מתהפכת. אבל אני כבר מאוהב. בילדה שעזבה אותי בשביל מישהו אחר. טוב ממני.
הגעתי לביה"ס. והחלטתי..אין בשביל מה לעשות את הנסיעה עד לעיר רק בשביל לראות אותה.אני מאחר לביה"ס בגלל זה. יש לי כאן כמה בנות שאני רק רוצה..ואסור לי לאחר .פשוט אסור.
ויתרתי עליה.

יום למחרת עליתי שוב לאוטובוס. אותם אנשים. אותם פרצופים. אותו פרצוף בוקר מדוכא.
השוני היה שהפעם כן הסתכלתי על הבלונדינית באוטובוס. מבט חודר וחוקר. היא הופתעה. וכמובן הוחמאה. שיחקה מלא בשיער שלה.
היא כתבה משהו בפנקס זריז.
החלטתי לרדת סוף סוף בתחנה של הביה"ס. הייתי אמור לרדת אחרון. אבל יד עדינה עצרה אותי.
הסתובבתי. הבלונדינית. היא חייכה ונישקה אותי בלחי.היא פתחה לי את היד כך שהאצבעות יהיו ישרות. שמה בתוכן דף קטן,סגרה לי את האצבעות לאגרוף. עזבה אותי.
הבטתי בה בהלם. לא הבנתי מה בדיוק קרה.
היא דחפה אותי מהאוטובוס בדחיפה קטנה אל כיוון המדרכה. כמעט נפלתי. מזל שהיה לי שיווי משקל. הסתובבתי וראיתי את הדלת האחורית נסגרת. והיא צוחקת צחוק קטן וחמוד.
האוטובוס נסע.
פתחתי את היד ופתחתי את הקיפול של הדף.
בפנים היה המספר שלה, ביחד עם השם שלה..
ענבל.